פינוי דייר סרבן

דייר סרבן, בין אם מדובר בדייר בשכירות שאינו משלם את השכירות החודשית או בין אם מדובר בדייר בפרויקט שמיועד לפינוי בינוי ואינו מסכים לאשר את היתכנות הפרויקט זו תופעה מעצבנת ומתסכלת מאוד. עם זאת הרשויות החליטו להימנע מכל ניסיון של פינוי בכוח של דיירים או של הפעלת אמצעי לחץ בצורה כוחנית. אז מה כן ניתן לעשות?

במקרה של שוכר שאינו מוכן להתפנות יכול בעל הנכס להגיש תביעה לבית המשפט. אם התביעה היא במטרה לפנות את הדייר ניתן לעשות זאת במה שמכונה הליך מהיר. לעומת זאת אם בעל הנכס גם דורש תשלום עבור חובות כספיים או תביעת פיצויים, עליו להגיש תביעות אלה בהליך רגיל שאינו הליך מזורז. בכל מקרה כמו שנאמר לעיל, לא ניתן למנוע מהשוכר מלהיכנס אל הדירה בכוח או לפנות אותו בכוח או לנקוט בפעולות חד צדדיות כגון החלפת מנעולים וכדומה.

בפרויקטים של פינוי ובינוי ישנם דיירים שאינם מעוניינים בתהליך הארוך של 8-10 שנים של פינוי ובינוי מחדש, במיוחד אם מדובר בדיירים קשישים שלא יזכו לראות את הדירות החדשות ומעוניינים בעיקר בשקט הנפשי שלהם. בעבר היה נדרש רוב של 100% מהדיירים כדי לצאת לדרך עם פרויקטים מסוג זה אך מאז שונה החוק וכיום כבר ניתן להסתפק בהסכמה של 80% מהדיירים. מה שהחוק מאפשר בנוסף הוא לתבוע בתביעת נזיקין את הדיירים הסרבנים על האובדן הכספי של אי מימוש הפרויקט. מדובר בתביעה כבדה לרוב ולא נעימה בהיקף של מאות אלפי שקלים ולעיתים אף מיליוני שקלים שאמורה לעודד את הסרבנים, בהיעדר בעיות מיוחדות וקיצוניות, להסכים להתקדם בפרויקט מסוג זה. מומלץ מאוד להתייעץ עם עורך דין להתחדשות עירונית שהוא לרוב גם עורך הדין של כלל הדיירים בפרויקט.

חשוב להבין שבכל זאת מדובר בפרויקט חשוב מצד אחד המאפשר לדיירים לשפר את איכות החיים שלהם, להעלות משמעותית את ערך הנכס שלהם ולאפשר הצטרפות דיירים נוספים לבניין. גם ברמה העירונית מדובר על שדרוג תשתיות, שיפור השטחים הציבוריים והגדלת הקופה הציבורית מתשלומי ארנונה. עם זאת לפרויקט כזה יש חסרונות בולטים עבור הדיירים – גם הצורך לעבור דירה למספר שנים על כל המשתמע מכך וגם עלות האחזקה העתידית הגבוהה יותר הנדרשת לדירה חדשה וגדולה יותר, כמו גם עומס גדול יותר על התשתיות הסביבתיות ויתר צפיפות בבניין.  לכן לא ניתן להקל ראש בשיקולים והדיון באפשרויות חייב להיות עמוק ומשמעותי ולא לראות אך ורק את הפן הכלכלי הצר.

למה כולם עכשיו באילת?

עם פרוץ מגפת הקורונה נפגעו לא מעט מהעובדים במגוון התחומים במשק, ומדינה שלמה נכנסה תחת סגר. אבל אחת הערים אשר נפגעו במיוחד באותם סגרים היתה העיר אילת, אשר מתבססת רובה על תיירות פנימית וחיצונית. שיעור האבטלה באותה תקופה בעיר אילת הגיע כמעט ל 90  אחוזים, אבל המשך תנופת הנדל’’ן שעוברת אילת בשנים האחרונות ומתווים שונים אשר הפכו אותה לאזור התיירות כמעט יחיד בארץ, חזרה העיר אילת להיות מרכז תיירותי ולא תאמינו אבל לא מעט אנשים פוקדים את אילת בתקופה האחרונה.

קולינריה מתחדשת וחופים סודיים

השנה האכזרית שעברה על העיר אילת יחד עם בתי מלון סגורים ואבטלה שמרקיעה אל השחקים, הצטרפה גם סופה קשה שהרסה לא מעט עסקים שישבו על קוי החוף באילת. אבל המתווים השונים כמו "האי הירוק" ופתיחת העסקים על סמך התו הסגול, מחזירים את אילת אל ראש הכותרות ולאו דווקא אסונות על טבעיים. יחד עם ההנחיות החדשות עברו גם המסעדות למתכונת "קורונה", וגרמו לחידוש תפריטים החל ממסעדות יוקרה שהפכו ארוחות לקלילות יותר ועד אל ארוחות בוקר ומנות טייק אווי מושקעות יותר. אבל מעבר למסעדות ששינו את פניהם אל עבר המתווים המשתנים, העיר אילת המחזיקה ב12 קילומטר של חופים, קיבלה בשנה האחרונה גם את רצועת החוף "קצא"א". קו זה נחשב בעיני רבים גם כחוף סודי עדיין, אבל הוא בהחלט נוף בתולי וחדש המוסיף לא מעט יופי אל 12 הקילומטרים של העיר אילת. מומלץ גם להרחיב כאן – https://yav.co.il/דירות-חדשות-באילת-למכירה-2/

אטרקציות ודרכים חדשות ללינה

רוב העיר אילת נפתחה על פי התו הסגול נכון לרגע זה, מה שמאפשר ללא מעט עסקים לחזור לחיים ולמלונות שונים להיפתח, אבל יחד עם המסעדות ובתי המלון, גם האטרקציות  אלו החדשות והישנות באילת חוזרים לנשום. אטרקציות כמו המצפה הימי ואייס ספייס, אשר חזרו לעבוד ויחד איתם גם שלל אטרקציות ברחובות ובטיילת העיר שפועלים מטעם העירייה ובצורה עצמאית. כל אלו יכולים להיות תחליף ראוי לטיולים בחוץ לארץ וגם מחירי הלינה. בתקופת הקורונה והאי הירוק אשר נוסה בעיר אילת, צברו תאוצה לא מעט בתי מלון בסגנון "לאו קוסט" ונראה שבשנים הקרובות אנו נראה עוד ועוד כאלו.

ללבוש את מסיכת הערבות ההדדית

כל אחד מאיתנו מרגיש את עצמו בסך הכל כאדם טוב, שומר חוק, משתדל לא לפגוע באחרים, לעשות טוב במידת האפשר. זה באמת המצב, בדרך כלל. פתאום מצאנו את עצמנו בסיטואציה חדשה לגמרי, סיטואציה שמאתגרת אותנו, סיטואציה שמעלה סימן שאלה לגבי מה שחשבנו על עצמנו. מדובר כמובן במגפת הקורונה, ששמה אותנו בסיטואציה שלא היינו בה אף פעם. 

מגפת הקורונה נתנה לכל אחד מאיתנו כוח גדול, כאילו קיבלנו מהשמים כוח לפגוע באנשים אחרים אפילו בלי שאנחנו רוצים. וודאי שאף אחד מאיתנו לא רוצה את הכוח הזה, אבל זה ממש נכפה עלינו על ידי מגפת הקורונה. היום לכל אחד יש כוח פוטנציאלי, להדביק מישהו בנגיף הקורונה, לגרום לו לחלות במחלה מסוכנת. עכשיו אנחנו צריכים להתרחק מאנשים שאנחנו אוהבים וללכת עם מסכות בכדי להגן על אנשים אחרים. 

כשאנחנו הולכים ברחוב אין לנו יכולת לדעת מי בקבוצת סיכון, האם לאדם שהרגע עברתי ברחוב יש אסטמה או סכרת, אין אפשרות לדעת. כשאני הולך ברחוב, אני רואה לא מעט אנשים שלא עוטים מסיכה, כשהם עוברים ליד אדם מבוגר, אותו אדם מבוגר זז הצידה בפחד, חושש להידבק. אני בטוח שאף אחד לא רוצה ללכת ברחוב ולהפחיד קשישים באופן כזה, אבל זה קורה די הרבה. אם אנחנו באמת לא רוצים לפגוע באף אחד, או להפחיד אף אחד, אנחנו צריכים לעטות את המסכה, לא בכדי להגן על עצמנו אלא בכדי לתת לאחרים תחושת ביטחון, בכדי להיות בטוחים שהם לא יפגעו. אפשר לקרוא למסכה הזו מסיכת הערבות ההדדית שלנו, כי היא מסמלת את הרצון שלנו לשמור אחד על השני, לתת ביטחון לשאר האנשים כשאנחנו עוברים לידם ברחוב או בסופרמרקט. אם נחשוב בצורה כזו, אולי יהיה לנו קל הרבה יותר להתגבר על חוסר הנוחות, להתגבר על תחושת הזרות כשאנחנו עוטים את המסכה, אולי אפילו נרגיש סוג של גאווה, כי אנחנו באמת עכשיו נמצאים בערבות הדדית עם שאר החברה.     

נוף זוגי

כמה מופלא הטבע, הכול מושלם, מותאם ומשלים זה את זה. לא פלא שכשאנו מביטים על נופים רחוקים באופק או מטיילים ביער פראי, הדעת לא מצליחה להכיל את היופי וההרמוניה. החושים שלנו חושפים את חולשתם, לעומת עוצמות הפליאה שהבריאה פורסת לרגלינו. מול יראת הטבע אנו מתגמדים, וכל הגאווה האנושית נשטפת כלא הייתה. אז ברור לנו כמה קטנים וחסרים אונים אנחנו. כשחושבים על גוף האדם, אם לא היינו מתעללים בו ללא הרף, מרעילים ומזניחים אותו, אם היינו שומרים עליו, יכולנו ליהנות ממנו כמו מהנופים המושלמים.

החיים שלנו כאן על פני כדור הארץ, מה מטרתם ומשמעותם? לפעמים הדברים נראים לא הגיוניים, למשל זוגיות, הרי בטבע הכול משלים זה את זה, ואנחנו אמורים גם לחיות בהרמוניה בזוגיות, הרי גם אנחנו חלק מהטבע, אז מה השתבש אצלנו? מה אנחנו מפספסים? איפה אנחנו טועים?

 האדם קיבל מתנה, היכולת להבין ולהשכיל, להיות בעל מוסר ולהיות אחראי על מעשיו ולאן הגענו? בכל שנות האבולוציה של האנושות התפתחנו, והיום הגענו לשלב מיוחד בהתפתחותנו כי נראה שאנו בפני מהפכה ממש. כל מה שניסינו עד כה, בעצם מביא אותנו להשמדה עצמית, אלא אם כן נעשה חישוב מסלול מחדש ונבין שהאדם הוא היצור אולי הכי מפותח בכל ממלכת החי אך לא מממש את תפקידו. בכל מקום שהאדם מגיע אליו, מיד נוצר הרס והפרה מוחלטת באיזון העדין הכללי. כך גם הגענו לחוסר איזון מוחלט במערכות היחסים הזוגיות ביננו.

אנחנו מרגישים בשנים האחרונות התפוררות הדרגתית של כל מוסד הנישואין ומערכות זוגיות בכלל. האדם קיבל מתנה נוספת או שמא קללה בשם אגו, הכול הוא רוצה לעצמו וכמה שיותר – יותר טוב. פתאום בזוגיות אנו אמורים לחלוק את חיינו עם עוד אדם כמוני, שגם רוצה הכול לעצמו. חוסר היכולת שלנו לחשוב לטובת הזולת מכניסה את הזוגיות לאתגרים בלתי אפשריים, ולא פלא שהיום צעירים לא רוצים להתחתן או בכלל לקחת אחריות על חייהם. היום יותר מתמיד אנו מבינים שהאדם יאלץ לחשוב על האחר למורת רוחו ונגד רצונו, נצטרך להבין שאין יותר מקום לאינדיבידואל. האנושות התעגלה למערכת אינטגרלית וכל העולם הפך לכפר קטן וכך גם הזוגיות. אם נרצה להצליח בקשר ביננו נצטרך להצטרף לזרימה ההרמונית של הטבע, ולבנות זוגיות שבה בני הזוג משלימים אחד את השני בהרמוניה, כמו הנופים היפים של הטבע.

משמעות החיים

משמעות החיים – מושג מפוצץ! האם קיים בכלל מסתורין בחיים? כי על פניו זה נראה שהם בנויים בעיקר משגרה, סידורים, עבודה. לעיתים אירועים גדולים כמו שמחה של ילד שנולד, זוג שמתאהב, דברים יפים שמאירים  ונותנים הרגשה שאולי באמת יש משהו מיוחד, אל-זמני מאחורי כל הדברים, אבל לרוב הם נטמעים בהמולה הרגילה עד העונג הבא. רק ברגעים קשים, משברים וייסורים עולה מתוכנו השאלה שנשמעת יותר כזעקה – למה כל זה? מה זה החיים האלה לעזאזל?! 

אומרים שהטבע חכם ושלם. איך טבע כזה יברא יצור כל כך לא מסופק. טעות בייצור או שישנה תכלית שאנחנו מפספסים. למשל – איך בעולם החי יש כ"כ הרבה שימחה. הם הרי חיים במרדף הישרדות נצחי אבל כשרק נמצאים במרחבים טבעיים מרגישים משהו אחר, לגמרי שונה מהאווירה וההרגשה שיש במרחבים ה"אנושיים", בכלל בין אנשים. אם הטבע לא עושה טעויות אז החלל הפנימי שקיים בליבנו הוא לא סתמי ולא מקרי אלא אנחנו אמורים לחפש תשובות שכנראה קיימות. כעת, כשהקורונה בחיינו מוחקת את המוסכמות המוכרות של חיינו, נראה שהטבע כולו דוחף אותנו לשאול – מה הטעם בחיינו? כל מה שקורה בעולם לא מאפשר לנו יותר להסתתר. 

אולי צריך להתחיל עם הטבע עצמו. הטבע הוא לא רק פרחים ואבנים הוא כולל את כל הקיים והוא מערכת אחת גדולה, שלמה וסגורה שאותה אנחנו בכלל לא מבינים. התרגלנו לחשוב שאנחנו צופים מהצד, אולי אפילו השליטים פה על כולם אבל תסתכלו מסביב – אנחנו כמו זבובים קטנים, הרסניים אמנם, אבל לא שליטים כלל אלא חלק כמו כל שאר החלקים. ומה זה אומר שאנחנו חלק מהטבע? אין לנו בכלל הרגשה כזאת. לא של שותפות או אפילו איזה קשר רגשי עם כל הסובב אותנו, אם נודה על האמת, בקושי יש לנו קשר עם האנשים סביבנו. 

זוהי הבעיה. אנחנו קיימים ושייכים לאותה מערכת, אבל לא מבינים ולא מרגישים דבר. כל אחד מאיתנו לכוד בתוך בועה שבה הוא חי. מרגיש רק את עצמו ולכאורה את האנשים שאליהם הוא הכי קרוב וגם זה במידה, כי בשנים האחרונות, אפילו עם האנשים הקרובים אלינו באמת אי אפשר להסתדר, אי אפשר להתקרב לבבית בצורה כנה ואמיתית. 

משמעות החיים היא לאהוב. 

בטבע כל הרמות- דומם, צומח וחי – קשורות ומשרתות אחת את השני בהתחשבות ובנתינה. כשאנחנו, בני האדם, ננהג כמוהם, כשבמקום לנצל לטובתנו ולשלוט, נרצה לתת, להתחשב ולאהוב את כל רמות הטבע אבל בעיקר אחד מול השני, אנחנו נזכה לראות איך החיים נפתחים לפנינו, הטבע כולו.  נזכה להרגיש, דרך היחסים והקשרים האנושיים, רגשות חמים, מחשבות עמוקות וקיום מאושר שהיום אין לנו גישה אליהם.

נטישת עמק הסיליקון בצל הקורונה

עוד לפני הקורונה החלה נטישה של עמק הסיליקון. העמק, שנחשב למקום מגורים מפנק וכמדגרה לצמיחת חברות סטארט-אפ, החל לאבד מהאטרקטיביות שלו בגלל עליית מחירים דרסטית. עם התפרצות הקורונה החברות הפזורות בקמפוסים מרהיבים שבעמק החלו להתרוקן. זאת עקב הוראות החברות לעובדים להישאר בבית. החברות החלו לשכלל את דרכי העבודה מרחוק וההיכלים בהם נראו צעירים מתגודדים ומחליפים רעיונות אלה עם אלה נעלמו מנוף אולמות ה"אופן ספייס".

המצב המתמשך הזה של מנהלי חברות המוצאים את עצמם בבניינים ריקים דחף אותם לחשיבה חוזרת על התנהלות העבר. על ההשקעות המוגזמות במבנים מפוארים, על העלויות הגבוהות, על המיסים הגבוהים שעליהם לשלם בעמק, על הפקקים בהם היו תקועים העובדים, על הפשיעה שהולכת וגואה. רבים ממנהלי החברות שבעמק הם רפובליקנים בהשקפותיהם, הם הגיעו למסקנה שהעמק סובל מליברליות בתחום הכלכלי וממדיניות שהיא לא לטובת בעלי הממון.

בעקבות התקופה הזו של הקורונה החלו מנכ"לים לנטוש את עמק הסיליקון, חלקם עם החברות שלהם. בין העוזבים את עמק הסיליקון: דרו יוסטון מנכ"ל דרופבוקס, אלכס קארפ מנכ"ל פלנטיר, ג'ו לונסרייל ממייסדי פלנטיר. כך גם מנכ"ל חברת השירותים ברקס, מנכ"ל חברת התוכנה ספלנק, מנכ"ל חברת האבטחה טאניום.

גם עובדי הייטק רבים החלו מנצלים את האפשרות לעבוד מהבית והחלו נוטשים את העמק לטובת בתים גדולים וזולים יותר באזורים אחרים. על פי סקר שנערך ביולי בקרב 3,300 עובדי הייטק, 15% כבר עזבו את עמק הסיליקון מאז פרוץ הקורונה ו60% שוקלים מעבר אם המעסיק יאפשר להם.

ערים רבות ניסו בעבר לשחזר את הצלחת עמק הסיליקון ללא הצלחה. כעת עם העבודה מהבית ההולכת ומתרחבת מאז פרוץ מגפת הקורונה ועם הנטישה של עמק הסיליקון, היתרון של העמק הולך ומתפוגג. לא עוד מפגשים אקראיים בדרך לשירותים שיוצרים מפגשי חשיבה, לא עוד מפגשים ליד פינת הקפה שמניבים המצאה גאונית. עכשיו המפגשים הם בענן הווירטואלי של העובדים מבתיהם.

כבר עתה הודיעו חלק מהחברות לעובדיהם שגם לאחר עידן הקורונה הם ימשיכו לעבוד מבתיהם ולא יאלצו לחזור לעמק הסיליקון. מנכ"ל טוויטר ג'ק דורסי הודיע זאת כבר לעובדיו. מארק צוקרברג צופה שלפחות מחצית מעובדי פייסבוק ימשיכו לעבוד מבתיהם. גם מיקרוסופט הודיעה לעובדיה שהם יוכלו לעבוד מהבית לפחות 50% ממשרותיהם.

מקובץ אנשים לעם

עם ישראל הוא לא עם ככל העמים, זו קבוצה שנוצרה מקבוצות שונות. מה שחיבר ביניהם זו המטרה לגלות את חוק הבריאה, חוק האחדות והאהבה. לפי המסופר בתורה, כל האנושות היתה עם אחד עם שפה אחת. לאחר נדודים, האנשים קבעו מושבם בארץ שנער, שם הם בנו עיר גדולה שבה יהיה מגדל המתנשא לשמים, הלא הוא מגדל בבל. הדבר לא היה לרוחו של בורא עולם והוא בלבל את השפה כך שהאנשים לא יוכלו לתקשר אלה עם אלה. האגו קפץ, האנשים החלו להתייחס לא יפה זה אל זה. כתוצאה מכך התגלו קשיים בכל תחומי החיים. החל פיזור אנשי העיר ברחבי העולם. האנושות התחלקה ל-70 אומות ול-70 לשונות שלא ידעו איך לתקן את הפילוג שנוצר.

אברהם אבינו, שגילה את האלוהות האחת, הלך וקיבץ סביבו רבים שהבינו אותו ואת דבריו. הוא פנה אליהם והציע להם את הדרך לתיקון הקלקול שנוצר. אליו הצטרפו אנשים מ-70 האומות, אנשים שלנגד עיניהם עמדה המטרה לגלות את חוק הטבע, את האלוהות שהיא אחדות של אהבה. אברהם לימדם שהמציאות הנראית בעיניים האנושיות היא מדומה והנפרדות שהם רואים בעיניים הגשמיות היא בדויה. למעשה יש אחדות מופלאה. אברהם לימדם שיש בטבע מקור אחד שאותו עלינו לחקור ולגלות ואליו להידמות. להתחבר בחזרה לאחדות אחת. קבוצת האנשים הזו שהצטרפה אל אברהם היא "עם" ישראל המורכב מ-70 אומות העולם. מאז ימי אברהם תפקיד אותה קבוצה, דהיינו עם ישראל שכאמור הוא לא עם, אלא קובץ אנשים מ-70 אומות עם מטרה משותפת לחזור לאחדות ולהנחילה לכל האנושות. 

מאז ימי אברהם ה"עם" שלנו עבר כל מיני מצבים. עליות, ירידות. שנאת חינם, חורבנות הגליות ושיבות. ה"עם" שלנו הלך והתרחק מהאלוהות ומכח הטבע האחד. העם שלנו התרחק מהתפקיד שלו נועד ושכח שהוא אמון על האחדות בעבור האנושות כולה. למרות שזה נשכח מהעם תוכנת החיבור והאחדות נמצאת בצורה סמויה בדנ"א של ה"עם". ה"עם" שלנו מופקד על חוכמת החיבור ויצטרך להנחילה לכל אומות העולם. 

ככל שנמהר להתעסק בתפקיד שלנו נצליח להרחיק מעמנו ומכל האנושות ייסורים. נצליח לקרב את כל העולם למקום טוב יותר עבור כולם. אנחנו נמצאים בדור האחרון, בדור שיכול להאיץ את הטוב בעולם. נקווה שכמה שיותר אנשים וכמה שיותר מהר נעשה את השיפט הזה ונעבוד על שינויים פנימיים בקרבנו, לדאגה לערבות, לאהבה מעל השנאה, לאחדות מעל נפרדות ונהיה ראויים סוף סוף להיקרא עם ישראל. ישנם אנשים שכבר פועלים כיום לכיוון זה כמו רועי מירון, ערן, מוטי מור ואחרים.

מפחד לחרדה

אנשים העוסקים בספורט אקסטרים יודעים ומודעים היטב לסכנה הגלומה בחוויה שהם מעבירים את עצמם בכל פעם שהם גולשים במדרונות, קופצים ממטוסים או כל פעולה שנראית לאנשים "נורמליים" מטורפת ובלתי הגיונית לחלוטין. הסכנה מלווה בהרגשת פחד שמעורר אותם ומחדד את החושים שלהם וכך מתאפשר להם ליהנות מעצם הריגוש המתובל בסכנה הגלומה במעשה. לפחד יש גם פנים אחרות. הפחד הוא העצם מנגנון בטיחות המונע מאיתנו לסכן את עצמנו. פחד מאש, פחד ממקומות גבוהים, פחד מחיות מסוכנות ואפילו פחד מתאונה הגורם לנו לנהוג בזהירות.

חרדה אינה פחד למרות שפחד הוא אחד המרכיבים המוכלים בקוקטייל של התופעות המרכיב את החרדה. המשתנה העיקרי בין חרדה לפחד הוא שחרדה אינה דבר רציונלי. חרדה הרבה פעמים פורצת ללא סיבה ברורה. אדם עלול לחוות התקף חרדה ברגע בלתי צפוי ומבלי שיקרה לו משהו באותו רגע. מדובר לעיתים על חרדה המופיעה כתוצאה מאירוע קשה שאדם עבר בעבר, לדוגמא תאונת דרכים, או הלם קרב ורק אחרי זמן מה הם מתחילים להרגיש תופעה הנקראת פוסט טראומה המלוות בחרדות. התופעות הנובעות מחרדה יכולות להיות גם פיזיולוגיות. דפיקות לב מואצות, הזעה מוגברת ואפילו כאב חזק בבית החזה. התופעות האלו מופיעות כאמור גם אם האדם בריא לחלוטין מבחינה פיזיולוגית. 

חוכמת הקבלה מלמדת אותנו שיש במציאות שני מרכיבים – אור וכלי שנקרא רצון. האור משפיע על הכלי אם במודע ואם לא במודע והתגובה של הכלי לאור גם היא נעשית לא בהכרח במודע. המקובלים מסבירים לנו "הביטחון הוא הלבוש של האור" כלומר אדם מרגיש ביטחון כאשר הרצון והאור נמצאים בהרמוניה. לעומת זאת כאשר האור מסתלק האדם מרגיש שאין לו בסיס להיאחז בו ואז מופיעה תופעת החרדה.

עיצוב חדרי בנים

מארוול
מארוול

אם אתם מחפשים רעיונות לעיצוב חדר השינה של בנכם, תמצאו במאמר זה שלוש אפשרויות פופולריות יחסית לבנים בגילאים שונים. כשהם תינוקות, עיצוב חדר השינה הוא באמת יותר למען ההורים מאשר לילד. עיצוב חדר השינה בצורה מושקעת ומתוקה תורם לאווירה הביתית משפחתית. במקרים רבים נבחר בנושא כלשהו בין אם מדובר בחיות או דובים או תיבת נח. העיצוב ישפיע הן על הפריטים המצויים בחדר כמו גם על הקירות – כאשר במקרים רבים אנו נבחר בעיצוב על ידי טפטים המחולקים לשניים על ידי פס מרכזי באמצע קו הגובה.

השלב השני בחיי הילד שיכול לדרוש שינוי מהותי הוא מגילאי 3-4 עד גיל 10-11 פחות או יותר. בגילאים אלו הבנים מושפעים רבות מהסביבה הן מחברים והן מהתקשורת ולכן סביר להניח שהם לא ירצו עוד את העיצוב התינוקי של החדר וירצו אלמנטים עיצוביים הקשורים לסדרות או לסרטים פופולריים בין אם אלו גיבורי על או אלמנטים הקשורים ללגו או לפליימוביל. בחלק מהמקרים הם ירצו פריטים עיצוביים הקשורים למותג כזה או אחר כמו סרטי דיסני או מארוול. השינוי העיצובי יקבל ביטוי הן בצעצועים, כמובן שבפריטי הריהוט שיצטרכו כבר להתאים עצמם לבנים ולא לתינוקות (מיטה, שולחן וכולי) וגם בטפטים או בצביעת הקירות.

בגילאי 10 או 11 עם הכניסה לגיל ההתבגרות, לסרטים, למוסיקה, למשחקי הווידאו ולתוכניות הטלוויזיה האהובות מנטפליקס השפעה גדולה יותר על הנושאים פוטנציאליים לחדר השינה שלהם. בין אם מדובר באלילי ספורט או בידור שיתפסו מקום מרכזי או באמצעים אלקטרוניים כגון מסך פלסמה ענק או פלייסטיישן. הבעיה היא שהטעמים יכולים להשתנות מהר מאוד, ברמה של שינוי משנה לשנה ולכן יש להיערך לשינויים תכופים המחייבים גמישות עיצובית בתקציבים נמוכים יחסית. אחת הדרכים הטובות יותר עבור בנים גדולים יותר היא להשתמש בצבעים ובעיצוב שהם כללים למדי ואז להשתמש בדברים כמו פוסטרים, מדבקות קיר וכולי כדי "לעצב" את החדר. בדרך זו, כאשר הלהקה / הסרט האהוב עליהם  או כל דבר אחר משתנים, אז ניתן להחליף את חדר השינה ללא השקעה גדולה מדי של זמן או כסף. בכל מקרה כדי להימנע מהדבקות פיראטיות עם סלוטייפ או כתיבה בטוש או עט על הקירות אז רצוי להיכנס לתכנון ולמימוש העיצוב יחד עם המתבגר עצמו מבעוד מועד. היכנסו והתרשמו עכשיו – מגוון טפטים לחדרי נוער בגולדשטיין גלרי טפט.

על כל פשעים תכסה אהבה

יש ילדים שמגיל קטן יודעים מה הם רוצים להיות או לפחות יודעים מה הם הכי רוצים. יש כאלה שרוצים להיות מדענים וכאלה מפורסמים. לכל אחד יש חלום, נכון? לי היו כל מני חלומות ורעיונות אבל רצון, היה לי רק אחד. לא רציתי שום דבר חוץ מלאהוב. פעם בתור בדיחה עשינו כאילו היפנוזה, דמיון מודרך ולכל אחד יצא מין סיפור מעניין ושונה והדבר היחיד שעלה ב"מסע" שלי היה המשפט – אני רוצה שיאהבו אותי. האמת, זו בקשה לגמרי טבעית. אבל זו היתה האמת שלי. לא משנה מה חלמתי או רציתי לעשות בחיים השאיפה שלי בפנים תמיד היתה לאהוב. 

שמש אהבה
השמש מכסה את העולם

העולם בחוץ היה מעניין אבל הסתכלתי עליו כמדענית, כסופרת מבחוץ ולא כמשתתפת פעילה כי החיים בשבילי היו רק בחיק משפחתי וזה כל מה שהייתי צריכה. 

החיים הם דבר מאוד מוזר. הם לא נותנים להישאר אותו הדבר, וגם לא נותנים להתחבא. וככל שתאחז במשהו ככה יותר חזק יקחו לך אותו או שזה רק אצלי? אחד, אחד נשברו כל הכלים. התנתקתי מההורים, עזבתי את הבית והכי כואב היה שאיבדתי בת משפחה יקרה שמבחינתי היא האמא-נשמה שלי, אבל לפני שהיא נפטרה עברנו הרבה מאוד דברים קשים ביחד. הגענו למחוזות ממש לא נעימים בינינו ובאיזשהו שלב אני זוכרת שיצאה ממני זעקה- זה לאהוב? אי אפשר לאהוב מבלי לשנוא? אין ביקום  הזה חסדים? כל היצורים החיים הם בהישרדות? רוע? שנאה? 

כשהיא נפטרה הבנתי שבחיים שלי לא ידעתי מהו כאב בכלל. שרק עכשיו אני מבינה מה זה בור שחור נצחי בתוך הלב. פעור ושורף. כן. אפשר לאהוב ולשנוא באותו זמן, איכשהו הכל שזור זה בזה. אחרי שנפטרה קרה דבר בלתי יאמן מבחינתי, חידשתי את הקשר עם המשפחה, עם האנשים שפעם היו הכי קרובים אליי והיחידים שהיו יכולים לעשות לי רע. אחרי כל מה שעברתי , הבנתי שכשמישהו הולך מאיתנו, לא נראה אותו שוב אי פעם. אי פעם ולכן לא משנה כמה כועסים על העבר או לכאורה לא מסתדרים, צריך לעשות מאמץ. צריך להתפשר. כי יום אחד האנשים האלו לא יהיו איתך יותר ויהיה לך מספיק זמן להיות לגמרי לבדך בעולם. 

אני חושבת שזהו לקח חשוב לכל אדם. אף אחד לא ישתנה, גם אני לא וזה בסדר. אולי אנשים לא אוהבים אותנו כמו שאנחנו רוצים אבל הם אוהבים אותנו כמו שהם יכולים וזה המון. מה שהבנתי הוא שצריך להניח לעבר ולהתחשבנויות – כולנו אשמים – ולהתקרב כבני אדם קודם כל ולא כפרנציפים או במשחקי כבוד. אתם יודעים, כמו במשפחה. "אהבה מכסה על כל הפשעים". זה הפתרון היחיד לאגואיסטים גדולים כמונו. נכון למשפחה שלי, נכון לכם לך ונכון לכל האנושות.