נוף זוגי

כמה מופלא הטבע, הכול מושלם, מותאם ומשלים זה את זה. לא פלא שכשאנו מביטים על נופים רחוקים באופק או מטיילים ביער פראי, הדעת לא מצליחה להכיל את היופי וההרמוניה. החושים שלנו חושפים את חולשתם, לעומת עוצמות הפליאה שהבריאה פורסת לרגלינו. מול יראת הטבע אנו מתגמדים, וכל הגאווה האנושית נשטפת כלא הייתה. אז ברור לנו כמה קטנים וחסרים אונים אנחנו. כשחושבים על גוף האדם, אם לא היינו מתעללים בו ללא הרף, מרעילים ומזניחים אותו, אם היינו שומרים עליו, יכולנו ליהנות ממנו כמו מהנופים המושלמים.

החיים שלנו כאן על פני כדור הארץ, מה מטרתם ומשמעותם? לפעמים הדברים נראים לא הגיוניים, למשל זוגיות, הרי בטבע הכול משלים זה את זה, ואנחנו אמורים גם לחיות בהרמוניה בזוגיות, הרי גם אנחנו חלק מהטבע, אז מה השתבש אצלנו? מה אנחנו מפספסים? איפה אנחנו טועים?

 האדם קיבל מתנה, היכולת להבין ולהשכיל, להיות בעל מוסר ולהיות אחראי על מעשיו ולאן הגענו? בכל שנות האבולוציה של האנושות התפתחנו, והיום הגענו לשלב מיוחד בהתפתחותנו כי נראה שאנו בפני מהפכה ממש. כל מה שניסינו עד כה, בעצם מביא אותנו להשמדה עצמית, אלא אם כן נעשה חישוב מסלול מחדש ונבין שהאדם הוא היצור אולי הכי מפותח בכל ממלכת החי אך לא מממש את תפקידו. בכל מקום שהאדם מגיע אליו, מיד נוצר הרס והפרה מוחלטת באיזון העדין הכללי. כך גם הגענו לחוסר איזון מוחלט במערכות היחסים הזוגיות ביננו.

אנחנו מרגישים בשנים האחרונות התפוררות הדרגתית של כל מוסד הנישואין ומערכות זוגיות בכלל. האדם קיבל מתנה נוספת או שמא קללה בשם אגו, הכול הוא רוצה לעצמו וכמה שיותר – יותר טוב. פתאום בזוגיות אנו אמורים לחלוק את חיינו עם עוד אדם כמוני, שגם רוצה הכול לעצמו. חוסר היכולת שלנו לחשוב לטובת הזולת מכניסה את הזוגיות לאתגרים בלתי אפשריים, ולא פלא שהיום צעירים לא רוצים להתחתן או בכלל לקחת אחריות על חייהם. היום יותר מתמיד אנו מבינים שהאדם יאלץ לחשוב על האחר למורת רוחו ונגד רצונו, נצטרך להבין שאין יותר מקום לאינדיבידואל. האנושות התעגלה למערכת אינטגרלית וכל העולם הפך לכפר קטן וכך גם הזוגיות. אם נרצה להצליח בקשר ביננו נצטרך להצטרף לזרימה ההרמונית של הטבע, ולבנות זוגיות שבה בני הזוג משלימים אחד את השני בהרמוניה, כמו הנופים היפים של הטבע.

משמעות החיים

משמעות החיים – מושג מפוצץ! האם קיים בכלל מסתורין בחיים? כי על פניו זה נראה שהם בנויים בעיקר משגרה, סידורים, עבודה. לעיתים אירועים גדולים כמו שמחה של ילד שנולד, זוג שמתאהב, דברים יפים שמאירים  ונותנים הרגשה שאולי באמת יש משהו מיוחד, אל-זמני מאחורי כל הדברים, אבל לרוב הם נטמעים בהמולה הרגילה עד העונג הבא. רק ברגעים קשים, משברים וייסורים עולה מתוכנו השאלה שנשמעת יותר כזעקה – למה כל זה? מה זה החיים האלה לעזאזל?! 

אומרים שהטבע חכם ושלם. איך טבע כזה יברא יצור כל כך לא מסופק. טעות בייצור או שישנה תכלית שאנחנו מפספסים. למשל – איך בעולם החי יש כ"כ הרבה שימחה. הם הרי חיים במרדף הישרדות נצחי אבל כשרק נמצאים במרחבים טבעיים מרגישים משהו אחר, לגמרי שונה מהאווירה וההרגשה שיש במרחבים ה"אנושיים", בכלל בין אנשים. אם הטבע לא עושה טעויות אז החלל הפנימי שקיים בליבנו הוא לא סתמי ולא מקרי אלא אנחנו אמורים לחפש תשובות שכנראה קיימות. כעת, כשהקורונה בחיינו מוחקת את המוסכמות המוכרות של חיינו, נראה שהטבע כולו דוחף אותנו לשאול – מה הטעם בחיינו? כל מה שקורה בעולם לא מאפשר לנו יותר להסתתר. 

אולי צריך להתחיל עם הטבע עצמו. הטבע הוא לא רק פרחים ואבנים הוא כולל את כל הקיים והוא מערכת אחת גדולה, שלמה וסגורה שאותה אנחנו בכלל לא מבינים. התרגלנו לחשוב שאנחנו צופים מהצד, אולי אפילו השליטים פה על כולם אבל תסתכלו מסביב – אנחנו כמו זבובים קטנים, הרסניים אמנם, אבל לא שליטים כלל אלא חלק כמו כל שאר החלקים. ומה זה אומר שאנחנו חלק מהטבע? אין לנו בכלל הרגשה כזאת. לא של שותפות או אפילו איזה קשר רגשי עם כל הסובב אותנו, אם נודה על האמת, בקושי יש לנו קשר עם האנשים סביבנו. 

זוהי הבעיה. אנחנו קיימים ושייכים לאותה מערכת, אבל לא מבינים ולא מרגישים דבר. כל אחד מאיתנו לכוד בתוך בועה שבה הוא חי. מרגיש רק את עצמו ולכאורה את האנשים שאליהם הוא הכי קרוב וגם זה במידה, כי בשנים האחרונות, אפילו עם האנשים הקרובים אלינו באמת אי אפשר להסתדר, אי אפשר להתקרב לבבית בצורה כנה ואמיתית. 

משמעות החיים היא לאהוב. 

בטבע כל הרמות- דומם, צומח וחי – קשורות ומשרתות אחת את השני בהתחשבות ובנתינה. כשאנחנו, בני האדם, ננהג כמוהם, כשבמקום לנצל לטובתנו ולשלוט, נרצה לתת, להתחשב ולאהוב את כל רמות הטבע אבל בעיקר אחד מול השני, אנחנו נזכה לראות איך החיים נפתחים לפנינו, הטבע כולו.  נזכה להרגיש, דרך היחסים והקשרים האנושיים, רגשות חמים, מחשבות עמוקות וקיום מאושר שהיום אין לנו גישה אליהם.

בית הקברות שלחוף כנרת

בביקורי בבית הקברות שלחוף כנרת התרגשתי במיוחד ליד קברה של רחל המשוררת. הייתי עדיין נערה הטועמת את מגוון הז'אנרים הספרותיים. לבית הקברות של קבוצת כנרת ושל המושבה כנרת הגעתי בטיול כיתתי. בית הקברות השוכן לחוף הכנרת, היה בית קברות לא שגרתי, כאילו מישהו צייר את המקום היפה ביותר עלי אדמות כדי להשכין בו לעד את מתיו. נוף פסטורלי, המיית גלי כנרת, בריזת ערב נעימה, ערבוב של כחול הים ו וירוק העצים מעל. הרגשתי שמקום כזה יאה למי שהקדיש את חייו להקים בעבורנו מדינה. 

ביקור בקבר רחל המשוררת

הסיור בין מצבות האבן הפשוטות, ההקשבה לפועלם של האנשים החשובים הטמונים מתחת לאבן לא משכה את אוזני כל כך, מבטי נמשך שוב ושוב לכחול הכנרת שהייתה בשעתה הרגועה, לציפורים שחגו מעל ומידי פעם צללו לשלות דג מאכל. מעבר להודיה לאישים המפורסמים עליה סופר בטיול הכיתתי הנ"ל, כהרגלי השתעממתי משמות, מתאריכים, ממה שנקרא היסטוריה ואפילו אם היא של העם שלי. לא אהבתי לשמוע את סיפורי הפתוס של הדור ההוא, אהבתי לשמוע על הסיפורים הקטנים, אלה שכאילו הונחו בצד.  את הסיפורים שנגעו ברגישות של האנשים, באפיזודות קטנות המשקפות את היחסים הרגישים כלפי אנשים.

את הנפש הרגישה והמיוסרת מצאתי מול קברה של רחל המשוררת. כמעשה קסם נשלף ספר  שירתה ואני התמסרתי לקריאה של השיר שכתבה "ואולי". הרגשתי איך כל משפט כאילו נטמע בלב ובנשמה, תהיתי יחד אתה וסקרן אותי לדעת האם בעת מחלתה באמת חוותה את ההרגשה שאולי לא היו הדברים מעולם. שאולי מעולם היא לא השכימה עם שחר לגן לעבדו בזיעת אפה. חוויתי את השמחה בידיעה שזה חלום שהספיקה להגשים לפני שחלתה. המשכתי להתפעם מהתמונה של "ימים ארוכים ויוקדים של קציר במרומי עגלה עמוסת אלומות". בדמיוני הצלחתי לשמוע אותה נותנת קולה בשיר. בסוף הבית האחרון של השיר נשארתי גם אני עם השאלה: "הוי כנרת שלי ההיית או חלמתי חלום?" 

אפקט הפרפר

אפקט הפרפר זהו מונח הקשור לתורת הכאוס. טבע אותו אדוארד נורטון לורנץ, מטאורולוג ומתמטיקאי אמריקאי, מחלוצי תורת הכאוס. בעקרון מה שהביטוי הזה אומר הוא ששינויים קטנים בתחילת המערכת עלולים לגרום לשינויים גדולים בסופה או כמו שלורנץ אמר זאת יפה: "האם נפנוף כנפי פרפר בברזיל עשוי לגרום לטורנדו בטקסס?"

האם נפנוף כנפי פרפר בברזיל עשוי לגרום לטורנדו בטקסס?

כפי שאנחנו יודעים, כדור הארץ הפך בעשורים האחרונים לכפר גלובאלי קטן. הכל מקושר, הכל מחובר. ניתן להגיע לכל מקום בטווח של שעות, לתקשר אחד עם השני בטווח של שניות. הכל בהישג יד או קליק בעכבר. מצד אחד זהו יתרון מאוד גדול. החיבור הזה הפך אותנו למערכת אחת – אורגניזם ענק חי ובועט. מצד שני, כמו שלכל מטבע יש שני צדדים, גם כאן ישנם כמה באגים במערכת. המשמעות של העניין הוא שאירועים קטנים שקורים בצד השני של העולם יכולים לגרום לאסונות גדולים בצד השני. 

מחקר חדש שפורסם ב-NATURE מראה כי איכרים בהודו החלו לאמץ שיטות השקיה יעילות מה שגורם להפחתה בכמות המים המתאדים מהשדות. עקב כך, מתארכת תקופת הבצורת באזור מזרח אפריקה. מה שאומר שככל שהחקלאים בהודו עוברים לחקלאות יעילה יותר כך סובלים הרועים והחקלאים באפריקה.

אבל למה ללכת רחוק עד אפריקה? אפשר בהחלט לשכתב את המשפט של לורנץ שיתאים לימינו אנו – האם נפנוף כנפי העטלף בסין יגרום למגיפה קטלנית בכל העולם? אז זהו, שכן. אומנם לא הוכיחו שuוירוס הקורונה אכן הגיע מעטלף אבל אנחנו בהחלט יודעים שהוא פרץ בסין, מקום מרוחק מאוד מאיתנו, ועדיין ההשפעה שלו עלינו (ועל שאר העולם) הייתה הרת אסון. 

מה שמחזיר אותי שוב למערכת הענקית הזו שנקראת "אנושות". אנחנו כולנו קשורים זה לזה. כמו הרבה תאים בגוף אחד. בין אם נרצה בכך או לא. כל מעשה שלנו משפיע על האחר. וכמו שכל האברים בגוף פועלים ביחד, בהרמוניה, בסינרגיה מושלמת, כל אחד ותפקידו הוא למען המכונה המופלאה הזו שנקראת גוף האדם כך גם האנושות צריכה להתנהג. הרי לא יעלה על הדעת שרגל שמאל תחליט שהיא יותר חשובה מרגל ימין, או שאוזן אחת תצא למלחמה עם האוזן בחצי הראש השני. יש מחלות שבהן הגוף תוקף את עצמו וכולנו יודעים איך זה נגמר. אין איבר יותר חשוב מהשני. כולם שווים, כולם חשובים. ביום שנעריך את כל אברי הבריאה הגוף שלנו יפסיק לחלות.

כנרת רבת החסד

הסיפור על שני ימים מדגים את רוב חסדה של הכנרת . הסיפור מספר על שני ימים שיש בארץ ישראל. האחד מימיו מתוקים, יש בו שפע דגים, על חופיו עצים וציפורים. נהר הירדן מזרים אליו מים מתוקים מההרים. אנשים רבים מגיעים לחופו, משפחות משתכשכות במימיו, צחוק וצהלה נשמעים בקרבתו. זהו ים כנרת שלא לוקח רק לעצמו את המים המתוקים שמקבל הוא מזרים הלאה בנהר הירדן לים השני.

ים המלח

בים השני אין דגים, על חופו אין עצים וציפורים, המים שלו מלוחים. זהו ים המלח שמקבל מים מתוקים ושומרם לעצמו בלבד, הוא מקבל אך אינו נותן. מכאן ההבדל הגדול בין שני הימים. הכנרת שמקבלת ונותנת היא ים של מים חיים, ואילו ים המלח המקבל ולא נותן הוא ים המוות. 

מאז שהסיפור הזה שהוא משל סופר, מצב הכנרת הורע. האדם שרצה לעצמו מי שתייה, שאב ושאב מבלי להתחשב בטבע. השאיבה הבלתי מתחשבת בעונות השחונות הרעו את מצב גובה מי הכנרת, למרות זאת האדם המשיך והמשיך בשאיבה, גובה מפלס הכנרת ירד, הגענו לקו האדום. אך האדם שלא עצר וחשב מה יקרה אם אמשיך בשאיבה המשיך לנצל את הטבע כאילו אין מחר והוריד עוד את הקו האדום. קו חדש שלדעת חלק מהמומחים שהוא ממש סכנה. 

האדם שעצר את זרימת מי הכנרת לים המלח, האדם שראה את משאבי ים המלח והחליט גם אותם לנצל לעצמו מבלי להתחשב בטבע התנהג כאילו היד לא רושמת בחנות הפתוחה. בכך גרם להרס של ים המלח, לנסיגת קו המים, להקטנת גודל ים המלח. דבר שהוביל ולתופעת הבולענים ההרסנית באזור ים המלח, ולהרס תיירות הנופש בסביבות הים.

שני הימים הוא משל לשני סוגי האנשים שבעולם. לאלה שמקבלים ומעבירים הלאה, כמו ים כנרת, ולאלה שלוקחים ולוקחים לעצמם מבלי לתת הלאה, כמו ים המלח. האדם באנוכיותו לא שאל את עצמו שאלות ומאז שהסיפור סופר המשיך בניצול שני הימים שהפכו למשל. כאילו לא הבין את הנמשל ובכך הביא על עצמו ועל הטבע הרס וחורבן. 

לפעמים השטן בא בתור איש שלום

"לפעמים השטן בא בתור איש שלום" / בוב דילן.

הבוקר, בעודי שוכבת במיטתי, מנסה להתחמק מהתגלמותה של העצלות, נזכרתי שחלמתי על אבא שלי שכבר בשש בבוקר היה עומד מאחורי דלתי מחכך בגרונו כדי "לרמוז" לי שהיום עלי לקום לצאת ממיטתי וללכת לבית הספר.

איש חינוך מדופלם אשר גם היה בילדותו מרדן לא קטן. בכל אופן, משפט המפתח שלו היה, כשהייתי מסרבת לקום מהמיטה, "תירוצים במשטרה".

הבוקר לקחתי את "המכשיר" וקראתי את שלל המאמרים שכתבתם והתרגשתי מאד. אחר כך בכל זאת נכנסתי לסדנת הבוקר המשותפת "בהשתק" כי היה טיפל'ה מאוחר ומיד כן הצטרפתי וכשהקשבתי לחברותיי, הגיעו אלי שני משפטים "קנאת סופרים תרבה חכמה" ו-"מכל מלמדי השכלתי" כן וכן באמת "חיים ומוות ביד הלשון".

לפעמים השטן בא בתור איש שלום, תמיד ראיתי את זה ככה, הוא כדרכו מתחפש כי הוא תמיד זומם ומחפש דרכים על מנת להכשילנו (יצר הרע) ואילו היום פתאום אמרתי שאולי אפשר לראות את זה אחרת כי הכל תלוי בתפיסת המציאות שלנו, לכן אפשר להחליט שהשטן הוא בעצם איש השלום שבא לעזרתנו ורוצה  בסך הכל לתקן אותנו.

השינו שחל בי (לא מכריחה אבל ממליצה, מקסימום תנסו) אני מתכוונת לוירוס הקורונה, ולמזלי אני לא היחידה שרואה שבא אלינו  כאיש שלום, על מנת לחבר אותנו, ללמד אותנו תפל מעיקר, לא מתווכחת, רק מנסה פה לטפטף טיפה ולהוסיף אותה לים הכינרת.

אני אמנם גרה בגליל המערבי אבל בעצם לבי במזרח וכדי להגיע לכינרת הנכספת עלי להפוך על ידי חיבור ואהבה את מי ים התיכון המלוחים למי הזהב הצלולים והמתוקים של הכינרת.