התמודדות עם נפילות בגיל מבוגר

חדר רחצה בטוח

שמעתי לאחרונה סיפור מעניין על אדם בשם אד. אד הגיע במקור לטיפול כירופרקטי כשהיה בן 65 בגלל כאבי גב תחתון כרוניים. הוא סבל מדרגות שונות של אי נוחות בגב במשך למעלה מעשר שנים. כשהגב שלו היה במצב רע במיוחד זה השפיע על יכולתו ללכת כרגיל. אד נהג לומר: "אני מרגיש שאני מועד. אני תמיד מרגיש שאני הולך ליפול." מאחר שהבעיה של אד נמשכה שנים רבות לקח זמן עד שהטיפול הכירופרקטי שלו עזר לו. אך בהדרגה כאביו פחתו והוא הצליח לעמוד זקוף יותר וללכת כרגיל בהליכה הולמת. לדבריו, "עכשיו כשגבי לא כואב אני יכול לעמוד ישר וללכת טוב יותר. אני מרגיש הרבה יותר יציב על הרגליים."

מה שאד הבחין בו הגיוני לחלוטין: אנשים הסובלים מכאבי גב תחתון אינם יציבים על כפות הרגליים ובעלי סבירות גבוהה יותר ליפול. נפילות שכיחות יותר בקרב קשישים. מאמר זה ידון באי נוחות גב ובאפשרות שלהם ליפול, הגורם לפציעה נוספת ואף לנזק בלתי הפיך. כלאחד מאיתנו מכיר סיפורים בסביבתו על אנשים שחוו נפילה בגיל מאוחר שהובילה לשברים שלא התאחו כראוי, ניתוחים, נזק מוחי ואף שבץ ומצב סיעודי או מוות. לכן חשוב ללמוד ולהכיר כל פתרון אפשרי שעשוי להפחית נפילות בקרב קשישים.

דו"ח שפורסם לאחרונה בכתב העת Journal of Gerontology, למדעי הביולוגיה ומדעי הרפואה, בספטמבר 2017, אישר כי קיימות הוכחות רבות לכך שגברים מבוגרים עם כאבי גב נוטים יותר ליפול. סקרים שהושלמו על ידי 5568 גברים קשישים הראו כי 67% חוו כאבי גב במהלך השנה, 25% נפלו לפחות פעם אחת, ו -11% סבלו מנפילות חוזרות. ניתוח נוסף הראה כי למשתתפים הסובלים מכאבי גב היה סיכון מוגבר ליפול ולחוות נפילות חמורות יותר ובתדירות גבוהה יותר. נתונים אלה מצביעים על כך שהפחתת כאבי גב בקרב אוכלוסיית הקשישים עשויה להפחית את הסיכון לנפילות. פרט להפחתת כאבי גב גם הליכה עם מקל הליכה או שימוש בכסא רחצה במקלחת יכולים לסייע מאוד במניעת נפילות מיותרות.

השונא והאוהב שבפנים

לפני כמה שנים הקשבתי לראיון עם שחקן תיאטרון מפורסם ששיחק בהצגה תפקיד של קצין נאצי. הוא סיפר על ההצגה ועל הקושי שלו להיכנס לדמות כל כך מלאת שנאה, כביכול מפלצתית. הוא כמעט ויתר על התפקיד עד שהמורה הרוחני שלו אמר לו שבכל אחד קיים אותו נאצי, שעליו למצוא אותו בתוכו והכל יזרום בצורה נכונה. שאסור לו בשום אופן לוותר על התפקיד וברגע שימצא את הדמות מלאת השנאה בתוכו, הוא יגלה עולם ומלואו, ולא הוסיף. אותו שחקן החליט ליישם את העצה שקיבל ותאר איך די בקלות לאחר מכן מצא את השונא שבתוכו.

עד היום אני נזכרת באותו ראיון ומגלה את אותו שונא בתוכי בכל רגע; אני רואה את עצמי מקללת בשקט ולפעמים גם בקול כאשר מישהו חותך אותי בכביש, שוכחת שאמא שלי בת 80 ומתפרצת עליה כמו נערה מתבגרת שמרוכזת רק בעצמה, חווה את רגשות הקנאה שהופכים מהר מאוד לשנאה כלפי מישהי או משהו שנראים לי יותר מוצלחים ממני, את הקלות בה אני מעבירה ביקורת ללא כל רחמים על עצמי ועל הסובבים אותי, רואה איך אני יכולה לחבק, להתאהב, להינשא, וכהרף עין לשנוא, לדחות ולהתגרש. ההפכפכות שבתוכי, קלות הדעת, ועם זאת הבינה והנשיות שגרים יחד במדור אחד, בלב אחד.

אם מישהו מרים גבה ושואל את עצמו "לזה היא קוראת שנאה או הנאצי שבתוכה?" אני עונה שכן. השנאה מתחילה בקטן ונדלקת כשלהבת כשעם שלם ודיקטטור בראשו מלבה את אש השנאה. ההיסטוריה מראה לנו שאנשי אומה שלמה התנהגו באותו אופן. האם כולם היו מפלצות לא אנושיות, או שכוח ההמונים משכנע, מסית ושוטף את המוח באופן כזה שאפילו רצח עם הוא לגיטימי ורצוי? וכן, הכול יכול לקרות גם לי, לדאבוני, למרות שהייתי מעדיפה לחשוב שאני מהמעטים שהיו מתנגדים ומסכנים את חייהם כדי לתת מחסה ליהודים נרדפים במרתף ביתם.

ואני חושבת שגם ההפך יכול להיות, אם אפשר לשכנע מיליוני אנשים לשנוא, אולי אפשר גם לשכנע אותנו לאהוב. אולי שטיפות המוח, ההסתה והשכנוע יהיו לכיוון הטוב. הרי בתוך כולנו יש גם את הצד השני החומל, הרוצה לעזור, האוהב. הרי אם נראה את מצב העולם ואיך אנטישמיות מודרנית או עתיקה גואה שוב, נבין שמצבנו לא טוב. אולי ההצלה היחידה היא לפתוח ב"מחאת האהבה" של כל האנשים בכל רחבי העולם. אני מתארת עולם שבו אנשים פועלים אחד למען השני ומנסים לעזור זה לזה, אנשים שמבינים שכולנו חיים בסירה אחת גדולה ומשותפת ושאם מישהו קודח חור, כולם טובעים. הטבע המשתולל מראה לנו כמה כדאי לפעול ביחד כדי להציל מה שעוד אפשר להציל.

כמו שאמר צ'ארלי צ'פלין בסרטו האגדי "הדיקטטור הגדול" בנאום חוצב לבבות: "אנו רוצים לחיות מאושרו של הזולת – לא מאומללותו".

איך בקשת סליחה בערב יום כיפור, תבטיח לנו שנה טובה?

כולנו גדלנו עם הידיעה שמקורה בזרם דתי יותר מחמיר או פחות, שיום כיפור הוא היום המשמעותי ביותר בשנה לחיים שלנו, כי בו נגזר גורלנו לשנה הקרובה; לידיעה הזו התקשרו מיני מצוות ומנהגים שכולם כאחד, מטרתם להביא לכך שגורלנו ייטה לכיוון הטוב. בנוסף לתפילות השייכות לאותו יום, מדובר על מצוות ומנהגים הקשורים לימים נוספים בשנה כמו ט' באב, ועוד. מצווה אחת, אופיינית ליום זה בלבד – בקשת סליחה של כל יהודי מזולתו, היינו סליחות.
המצווה הזו מסתמכת על הכתוב במשנה במסכת יומא, "עברות שבין אדם למקום יום הכיפורים מכפר. עברות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר, עד שירצה את חברו". השאלה, מה טיבעה ומהותה של אותה בקשת סליחה? ואם להיות קונקרטים יותר, כיצד בקשת הסליחה "עושה את העבודה"? האם מטרתה להקל על סיבלו של זה שנפגע? או,
האם בקשת הסליחה אכן מכפרת לאדם הפוגע בזולתו – על העוול שעשה? האם הפגיעה נמחקת על ידי בקשת סליחה?
אם כך הם פני הדברים, יוצא שכל אחד יכול לפגוע כל הזמן וללא הבחנה בכל הסובבים אותו, כל עוד הוא מבקש מהם סליחה בערב יום כיפור? ונכון לעידן הדיגיטלי דהיום, מספיק אולי שיבקש את סליחתם בוואטסאפ, ובכך יקיים את מצוות בקשת הסליחה מכל מי שפגע בו במשך השנה? לי זה נשמע קצת ילדותי, אפילו די הזוי. במיוחד מאחר והפגיעה בשני לא ממש מתפוגגת כאשר אני חושבת רק על עצמי בבקשת הסליחה.
ניסיתי להבין מתוך קריאה במקורות היהודים מה המטרה והמשמעות של בקשת הסליחה, לשם מה נוצרה המצווה הזאת, ומה הכוונה שמסתתרת מאחוריה. להפתעתי, גיליתי שיש בבקשת סליחה הרבה מעבר לצורך "לנקות" את את עצמי; מדובר כאן על חרטה פנימית על כך שחשבתי רק על עצמי בקשר שלי עם הזולת, התעלמתי ממנו ומצרכיו, וכמו שאומרים – לא ראיתי אותו ממטר. ראיתי רק את צרכיי ורצונותי שלי, ולא היססתי למלא אותם גם כאשר
פגעתי בכך בזולתי.