עיצוב חדרי בנים

מארוול
מארוול

אם אתם מחפשים רעיונות לעיצוב חדר השינה של בנכם, תמצאו במאמר זה שלוש אפשרויות פופולריות יחסית לבנים בגילאים שונים. כשהם תינוקות, עיצוב חדר השינה הוא באמת יותר למען ההורים מאשר לילד. עיצוב חדר השינה בצורה מושקעת ומתוקה תורם לאווירה הביתית משפחתית. במקרים רבים נבחר בנושא כלשהו בין אם מדובר בחיות או דובים או תיבת נח. העיצוב ישפיע הן על הפריטים המצויים בחדר כמו גם על הקירות – כאשר במקרים רבים אנו נבחר בעיצוב על ידי טפטים המחולקים לשניים על ידי פס מרכזי באמצע קו הגובה.

השלב השני בחיי הילד שיכול לדרוש שינוי מהותי הוא מגילאי 3-4 עד גיל 10-11 פחות או יותר. בגילאים אלו הבנים מושפעים רבות מהסביבה הן מחברים והן מהתקשורת ולכן סביר להניח שהם לא ירצו עוד את העיצוב התינוקי של החדר וירצו אלמנטים עיצוביים הקשורים לסדרות או לסרטים פופולריים בין אם אלו גיבורי על או אלמנטים הקשורים ללגו או לפליימוביל. בחלק מהמקרים הם ירצו פריטים עיצוביים הקשורים למותג כזה או אחר כמו סרטי דיסני או מארוול. השינוי העיצובי יקבל ביטוי הן בצעצועים, כמובן שבפריטי הריהוט שיצטרכו כבר להתאים עצמם לבנים ולא לתינוקות (מיטה, שולחן וכולי) וגם בטפטים או בצביעת הקירות.

בגילאי 10 או 11 עם הכניסה לגיל ההתבגרות, לסרטים, למוסיקה, למשחקי הווידאו ולתוכניות הטלוויזיה האהובות מנטפליקס השפעה גדולה יותר על הנושאים פוטנציאליים לחדר השינה שלהם. בין אם מדובר באלילי ספורט או בידור שיתפסו מקום מרכזי או באמצעים אלקטרוניים כגון מסך פלסמה ענק או פלייסטיישן. הבעיה היא שהטעמים יכולים להשתנות מהר מאוד, ברמה של שינוי משנה לשנה ולכן יש להיערך לשינויים תכופים המחייבים גמישות עיצובית בתקציבים נמוכים יחסית. אחת הדרכים הטובות יותר עבור בנים גדולים יותר היא להשתמש בצבעים ובעיצוב שהם כללים למדי ואז להשתמש בדברים כמו פוסטרים, מדבקות קיר וכולי כדי "לעצב" את החדר. בדרך זו, כאשר הלהקה / הסרט האהוב עליהם  או כל דבר אחר משתנים, אז ניתן להחליף את חדר השינה ללא השקעה גדולה מדי של זמן או כסף. בכל מקרה כדי להימנע מהדבקות פיראטיות עם סלוטייפ או כתיבה בטוש או עט על הקירות אז רצוי להיכנס לתכנון ולמימוש העיצוב יחד עם המתבגר עצמו מבעוד מועד. היכנסו והתרשמו עכשיו – מגוון טפטים לחדרי נוער בגולדשטיין גלרי טפט.

על כל פשעים תכסה אהבה

יש ילדים שמגיל קטן יודעים מה הם רוצים להיות או לפחות יודעים מה הם הכי רוצים. יש כאלה שרוצים להיות מדענים וכאלה מפורסמים. לכל אחד יש חלום, נכון? לי היו כל מני חלומות ורעיונות אבל רצון, היה לי רק אחד. לא רציתי שום דבר חוץ מלאהוב. פעם בתור בדיחה עשינו כאילו היפנוזה, דמיון מודרך ולכל אחד יצא מין סיפור מעניין ושונה והדבר היחיד שעלה ב"מסע" שלי היה המשפט – אני רוצה שיאהבו אותי. האמת, זו בקשה לגמרי טבעית. אבל זו היתה האמת שלי. לא משנה מה חלמתי או רציתי לעשות בחיים השאיפה שלי בפנים תמיד היתה לאהוב. 

שמש אהבה
השמש מכסה את העולם

העולם בחוץ היה מעניין אבל הסתכלתי עליו כמדענית, כסופרת מבחוץ ולא כמשתתפת פעילה כי החיים בשבילי היו רק בחיק משפחתי וזה כל מה שהייתי צריכה. 

החיים הם דבר מאוד מוזר. הם לא נותנים להישאר אותו הדבר, וגם לא נותנים להתחבא. וככל שתאחז במשהו ככה יותר חזק יקחו לך אותו או שזה רק אצלי? אחד, אחד נשברו כל הכלים. התנתקתי מההורים, עזבתי את הבית והכי כואב היה שאיבדתי בת משפחה יקרה שמבחינתי היא האמא-נשמה שלי, אבל לפני שהיא נפטרה עברנו הרבה מאוד דברים קשים ביחד. הגענו למחוזות ממש לא נעימים בינינו ובאיזשהו שלב אני זוכרת שיצאה ממני זעקה- זה לאהוב? אי אפשר לאהוב מבלי לשנוא? אין ביקום  הזה חסדים? כל היצורים החיים הם בהישרדות? רוע? שנאה? 

כשהיא נפטרה הבנתי שבחיים שלי לא ידעתי מהו כאב בכלל. שרק עכשיו אני מבינה מה זה בור שחור נצחי בתוך הלב. פעור ושורף. כן. אפשר לאהוב ולשנוא באותו זמן, איכשהו הכל שזור זה בזה. אחרי שנפטרה קרה דבר בלתי יאמן מבחינתי, חידשתי את הקשר עם המשפחה, עם האנשים שפעם היו הכי קרובים אליי והיחידים שהיו יכולים לעשות לי רע. אחרי כל מה שעברתי , הבנתי שכשמישהו הולך מאיתנו, לא נראה אותו שוב אי פעם. אי פעם ולכן לא משנה כמה כועסים על העבר או לכאורה לא מסתדרים, צריך לעשות מאמץ. צריך להתפשר. כי יום אחד האנשים האלו לא יהיו איתך יותר ויהיה לך מספיק זמן להיות לגמרי לבדך בעולם. 

אני חושבת שזהו לקח חשוב לכל אדם. אף אחד לא ישתנה, גם אני לא וזה בסדר. אולי אנשים לא אוהבים אותנו כמו שאנחנו רוצים אבל הם אוהבים אותנו כמו שהם יכולים וזה המון. מה שהבנתי הוא שצריך להניח לעבר ולהתחשבנויות – כולנו אשמים – ולהתקרב כבני אדם קודם כל ולא כפרנציפים או במשחקי כבוד. אתם יודעים, כמו במשפחה. "אהבה מכסה על כל הפשעים". זה הפתרון היחיד לאגואיסטים גדולים כמונו. נכון למשפחה שלי, נכון לכם לך ונכון לכל האנושות. 

התמודדות עם נפילות בגיל מבוגר

חדר רחצה בטוח

שמעתי לאחרונה סיפור מעניין על אדם בשם אד. אד הגיע במקור לטיפול כירופרקטי כשהיה בן 65 בגלל כאבי גב תחתון כרוניים. הוא סבל מדרגות שונות של אי נוחות בגב במשך למעלה מעשר שנים. כשהגב שלו היה במצב רע במיוחד זה השפיע על יכולתו ללכת כרגיל. אד נהג לומר: "אני מרגיש שאני מועד. אני תמיד מרגיש שאני הולך ליפול." מאחר שהבעיה של אד נמשכה שנים רבות לקח זמן עד שהטיפול הכירופרקטי שלו עזר לו. אך בהדרגה כאביו פחתו והוא הצליח לעמוד זקוף יותר וללכת כרגיל בהליכה הולמת. לדבריו, "עכשיו כשגבי לא כואב אני יכול לעמוד ישר וללכת טוב יותר. אני מרגיש הרבה יותר יציב על הרגליים."

מה שאד הבחין בו הגיוני לחלוטין: אנשים הסובלים מכאבי גב תחתון אינם יציבים על כפות הרגליים ובעלי סבירות גבוהה יותר ליפול. נפילות שכיחות יותר בקרב קשישים. מאמר זה ידון באי נוחות גב ובאפשרות שלהם ליפול, הגורם לפציעה נוספת ואף לנזק בלתי הפיך. כלאחד מאיתנו מכיר סיפורים בסביבתו על אנשים שחוו נפילה בגיל מאוחר שהובילה לשברים שלא התאחו כראוי, ניתוחים, נזק מוחי ואף שבץ ומצב סיעודי או מוות. לכן חשוב ללמוד ולהכיר כל פתרון אפשרי שעשוי להפחית נפילות בקרב קשישים.

דו"ח שפורסם לאחרונה בכתב העת Journal of Gerontology, למדעי הביולוגיה ומדעי הרפואה, בספטמבר 2017, אישר כי קיימות הוכחות רבות לכך שגברים מבוגרים עם כאבי גב נוטים יותר ליפול. סקרים שהושלמו על ידי 5568 גברים קשישים הראו כי 67% חוו כאבי גב במהלך השנה, 25% נפלו לפחות פעם אחת, ו -11% סבלו מנפילות חוזרות. ניתוח נוסף הראה כי למשתתפים הסובלים מכאבי גב היה סיכון מוגבר ליפול ולחוות נפילות חמורות יותר ובתדירות גבוהה יותר. נתונים אלה מצביעים על כך שהפחתת כאבי גב בקרב אוכלוסיית הקשישים עשויה להפחית את הסיכון לנפילות. פרט להפחתת כאבי גב גם הליכה עם מקל הליכה או שימוש בכסא רחצה במקלחת יכולים לסייע מאוד במניעת נפילות מיותרות.

השונא והאוהב שבפנים

לפני כמה שנים הקשבתי לראיון עם שחקן תיאטרון מפורסם ששיחק בהצגה תפקיד של קצין נאצי. הוא סיפר על ההצגה ועל הקושי שלו להיכנס לדמות כל כך מלאת שנאה, כביכול מפלצתית. הוא כמעט ויתר על התפקיד עד שהמורה הרוחני שלו אמר לו שבכל אחד קיים אותו נאצי, שעליו למצוא אותו בתוכו והכל יזרום בצורה נכונה. שאסור לו בשום אופן לוותר על התפקיד וברגע שימצא את הדמות מלאת השנאה בתוכו, הוא יגלה עולם ומלואו, ולא הוסיף. אותו שחקן החליט ליישם את העצה שקיבל ותאר איך די בקלות לאחר מכן מצא את השונא שבתוכו.

עד היום אני נזכרת באותו ראיון ומגלה את אותו שונא בתוכי בכל רגע; אני רואה את עצמי מקללת בשקט ולפעמים גם בקול כאשר מישהו חותך אותי בכביש, שוכחת שאמא שלי בת 80 ומתפרצת עליה כמו נערה מתבגרת שמרוכזת רק בעצמה, חווה את רגשות הקנאה שהופכים מהר מאוד לשנאה כלפי מישהי או משהו שנראים לי יותר מוצלחים ממני, את הקלות בה אני מעבירה ביקורת ללא כל רחמים על עצמי ועל הסובבים אותי, רואה איך אני יכולה לחבק, להתאהב, להינשא, וכהרף עין לשנוא, לדחות ולהתגרש. ההפכפכות שבתוכי, קלות הדעת, ועם זאת הבינה והנשיות שגרים יחד במדור אחד, בלב אחד.

אם מישהו מרים גבה ושואל את עצמו "לזה היא קוראת שנאה או הנאצי שבתוכה?" אני עונה שכן. השנאה מתחילה בקטן ונדלקת כשלהבת כשעם שלם ודיקטטור בראשו מלבה את אש השנאה. ההיסטוריה מראה לנו שאנשי אומה שלמה התנהגו באותו אופן. האם כולם היו מפלצות לא אנושיות, או שכוח ההמונים משכנע, מסית ושוטף את המוח באופן כזה שאפילו רצח עם הוא לגיטימי ורצוי? וכן, הכול יכול לקרות גם לי, לדאבוני, למרות שהייתי מעדיפה לחשוב שאני מהמעטים שהיו מתנגדים ומסכנים את חייהם כדי לתת מחסה ליהודים נרדפים במרתף ביתם.

ואני חושבת שגם ההפך יכול להיות, אם אפשר לשכנע מיליוני אנשים לשנוא, אולי אפשר גם לשכנע אותנו לאהוב. אולי שטיפות המוח, ההסתה והשכנוע יהיו לכיוון הטוב. הרי בתוך כולנו יש גם את הצד השני החומל, הרוצה לעזור, האוהב. הרי אם נראה את מצב העולם ואיך אנטישמיות מודרנית או עתיקה גואה שוב, נבין שמצבנו לא טוב. אולי ההצלה היחידה היא לפתוח ב"מחאת האהבה" של כל האנשים בכל רחבי העולם. אני מתארת עולם שבו אנשים פועלים אחד למען השני ומנסים לעזור זה לזה, אנשים שמבינים שכולנו חיים בסירה אחת גדולה ומשותפת ושאם מישהו קודח חור, כולם טובעים. הטבע המשתולל מראה לנו כמה כדאי לפעול ביחד כדי להציל מה שעוד אפשר להציל.

כמו שאמר צ'ארלי צ'פלין בסרטו האגדי "הדיקטטור הגדול" בנאום חוצב לבבות: "אנו רוצים לחיות מאושרו של הזולת – לא מאומללותו".

איך בקשת סליחה בערב יום כיפור, תבטיח לנו שנה טובה?

כולנו גדלנו עם הידיעה שמקורה בזרם דתי יותר מחמיר או פחות, שיום כיפור הוא היום המשמעותי ביותר בשנה לחיים שלנו, כי בו נגזר גורלנו לשנה הקרובה; לידיעה הזו התקשרו מיני מצוות ומנהגים שכולם כאחד, מטרתם להביא לכך שגורלנו ייטה לכיוון הטוב. בנוסף לתפילות השייכות לאותו יום, מדובר על מצוות ומנהגים הקשורים לימים נוספים בשנה כמו ט' באב, ועוד. מצווה אחת, אופיינית ליום זה בלבד – בקשת סליחה של כל יהודי מזולתו, היינו סליחות.
המצווה הזו מסתמכת על הכתוב במשנה במסכת יומא, "עברות שבין אדם למקום יום הכיפורים מכפר. עברות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר, עד שירצה את חברו". השאלה, מה טיבעה ומהותה של אותה בקשת סליחה? ואם להיות קונקרטים יותר, כיצד בקשת הסליחה "עושה את העבודה"? האם מטרתה להקל על סיבלו של זה שנפגע? או,
האם בקשת הסליחה אכן מכפרת לאדם הפוגע בזולתו – על העוול שעשה? האם הפגיעה נמחקת על ידי בקשת סליחה?
אם כך הם פני הדברים, יוצא שכל אחד יכול לפגוע כל הזמן וללא הבחנה בכל הסובבים אותו, כל עוד הוא מבקש מהם סליחה בערב יום כיפור? ונכון לעידן הדיגיטלי דהיום, מספיק אולי שיבקש את סליחתם בוואטסאפ, ובכך יקיים את מצוות בקשת הסליחה מכל מי שפגע בו במשך השנה? לי זה נשמע קצת ילדותי, אפילו די הזוי. במיוחד מאחר והפגיעה בשני לא ממש מתפוגגת כאשר אני חושבת רק על עצמי בבקשת הסליחה.
ניסיתי להבין מתוך קריאה במקורות היהודים מה המטרה והמשמעות של בקשת הסליחה, לשם מה נוצרה המצווה הזאת, ומה הכוונה שמסתתרת מאחוריה. להפתעתי, גיליתי שיש בבקשת סליחה הרבה מעבר לצורך "לנקות" את את עצמי; מדובר כאן על חרטה פנימית על כך שחשבתי רק על עצמי בקשר שלי עם הזולת, התעלמתי ממנו ומצרכיו, וכמו שאומרים – לא ראיתי אותו ממטר. ראיתי רק את צרכיי ורצונותי שלי, ולא היססתי למלא אותם גם כאשר
פגעתי בכך בזולתי.