ללבוש את מסיכת הערבות ההדדית

כל אחד מאיתנו מרגיש את עצמו בסך הכל כאדם טוב, שומר חוק, משתדל לא לפגוע באחרים, לעשות טוב במידת האפשר. זה באמת המצב, בדרך כלל. פתאום מצאנו את עצמנו בסיטואציה חדשה לגמרי, סיטואציה שמאתגרת אותנו, סיטואציה שמעלה סימן שאלה לגבי מה שחשבנו על עצמנו. מדובר כמובן במגפת הקורונה, ששמה אותנו בסיטואציה שלא היינו בה אף פעם. 

מגפת הקורונה נתנה לכל אחד מאיתנו כוח גדול, כאילו קיבלנו מהשמים כוח לפגוע באנשים אחרים אפילו בלי שאנחנו רוצים. וודאי שאף אחד מאיתנו לא רוצה את הכוח הזה, אבל זה ממש נכפה עלינו על ידי מגפת הקורונה. היום לכל אחד יש כוח פוטנציאלי, להדביק מישהו בנגיף הקורונה, לגרום לו לחלות במחלה מסוכנת. עכשיו אנחנו צריכים להתרחק מאנשים שאנחנו אוהבים וללכת עם מסכות בכדי להגן על אנשים אחרים. 

כשאנחנו הולכים ברחוב אין לנו יכולת לדעת מי בקבוצת סיכון, האם לאדם שהרגע עברתי ברחוב יש אסטמה או סכרת, אין אפשרות לדעת. כשאני הולך ברחוב, אני רואה לא מעט אנשים שלא עוטים מסיכה, כשהם עוברים ליד אדם מבוגר, אותו אדם מבוגר זז הצידה בפחד, חושש להידבק. אני בטוח שאף אחד לא רוצה ללכת ברחוב ולהפחיד קשישים באופן כזה, אבל זה קורה די הרבה. אם אנחנו באמת לא רוצים לפגוע באף אחד, או להפחיד אף אחד, אנחנו צריכים לעטות את המסכה, לא בכדי להגן על עצמנו אלא בכדי לתת לאחרים תחושת ביטחון, בכדי להיות בטוחים שהם לא יפגעו. אפשר לקרוא למסכה הזו מסיכת הערבות ההדדית שלנו, כי היא מסמלת את הרצון שלנו לשמור אחד על השני, לתת ביטחון לשאר האנשים כשאנחנו עוברים לידם ברחוב או בסופרמרקט. אם נחשוב בצורה כזו, אולי יהיה לנו קל הרבה יותר להתגבר על חוסר הנוחות, להתגבר על תחושת הזרות כשאנחנו עוטים את המסכה, אולי אפילו נרגיש סוג של גאווה, כי אנחנו באמת עכשיו נמצאים בערבות הדדית עם שאר החברה.