השונא והאוהב שבפנים

לפני כמה שנים הקשבתי לראיון עם שחקן תיאטרון מפורסם ששיחק בהצגה תפקיד של קצין נאצי. הוא סיפר על ההצגה ועל הקושי שלו להיכנס לדמות כל כך מלאת שנאה, כביכול מפלצתית. הוא כמעט ויתר על התפקיד עד שהמורה הרוחני שלו אמר לו שבכל אחד קיים אותו נאצי, שעליו למצוא אותו בתוכו והכל יזרום בצורה נכונה. שאסור לו בשום אופן לוותר על התפקיד וברגע שימצא את הדמות מלאת השנאה בתוכו, הוא יגלה עולם ומלואו, ולא הוסיף. אותו שחקן החליט ליישם את העצה שקיבל ותאר איך די בקלות לאחר מכן מצא את השונא שבתוכו.

עד היום אני נזכרת באותו ראיון ומגלה את אותו שונא בתוכי בכל רגע; אני רואה את עצמי מקללת בשקט ולפעמים גם בקול כאשר מישהו חותך אותי בכביש, שוכחת שאמא שלי בת 80 ומתפרצת עליה כמו נערה מתבגרת שמרוכזת רק בעצמה, חווה את רגשות הקנאה שהופכים מהר מאוד לשנאה כלפי מישהי או משהו שנראים לי יותר מוצלחים ממני, את הקלות בה אני מעבירה ביקורת ללא כל רחמים על עצמי ועל הסובבים אותי, רואה איך אני יכולה לחבק, להתאהב, להינשא, וכהרף עין לשנוא, לדחות ולהתגרש. ההפכפכות שבתוכי, קלות הדעת, ועם זאת הבינה והנשיות שגרים יחד במדור אחד, בלב אחד.

אם מישהו מרים גבה ושואל את עצמו "לזה היא קוראת שנאה או הנאצי שבתוכה?" אני עונה שכן. השנאה מתחילה בקטן ונדלקת כשלהבת כשעם שלם ודיקטטור בראשו מלבה את אש השנאה. ההיסטוריה מראה לנו שאנשי אומה שלמה התנהגו באותו אופן. האם כולם היו מפלצות לא אנושיות, או שכוח ההמונים משכנע, מסית ושוטף את המוח באופן כזה שאפילו רצח עם הוא לגיטימי ורצוי? וכן, הכול יכול לקרות גם לי, לדאבוני, למרות שהייתי מעדיפה לחשוב שאני מהמעטים שהיו מתנגדים ומסכנים את חייהם כדי לתת מחסה ליהודים נרדפים במרתף ביתם.

ואני חושבת שגם ההפך יכול להיות, אם אפשר לשכנע מיליוני אנשים לשנוא, אולי אפשר גם לשכנע אותנו לאהוב. אולי שטיפות המוח, ההסתה והשכנוע יהיו לכיוון הטוב. הרי בתוך כולנו יש גם את הצד השני החומל, הרוצה לעזור, האוהב. הרי אם נראה את מצב העולם ואיך אנטישמיות מודרנית או עתיקה גואה שוב, נבין שמצבנו לא טוב. אולי ההצלה היחידה היא לפתוח ב"מחאת האהבה" של כל האנשים בכל רחבי העולם. אני מתארת עולם שבו אנשים פועלים אחד למען השני ומנסים לעזור זה לזה, אנשים שמבינים שכולנו חיים בסירה אחת גדולה ומשותפת ושאם מישהו קודח חור, כולם טובעים. הטבע המשתולל מראה לנו כמה כדאי לפעול ביחד כדי להציל מה שעוד אפשר להציל.

כמו שאמר צ'ארלי צ'פלין בסרטו האגדי "הדיקטטור הגדול" בנאום חוצב לבבות: "אנו רוצים לחיות מאושרו של הזולת – לא מאומללותו".