בית הקברות שלחוף כנרת

בביקורי בבית הקברות שלחוף כנרת התרגשתי במיוחד ליד קברה של רחל המשוררת. הייתי עדיין נערה הטועמת את מגוון הז'אנרים הספרותיים. לבית הקברות של קבוצת כנרת ושל המושבה כנרת הגעתי בטיול כיתתי. בית הקברות השוכן לחוף הכנרת, היה בית קברות לא שגרתי, כאילו מישהו צייר את המקום היפה ביותר עלי אדמות כדי להשכין בו לעד את מתיו. נוף פסטורלי, המיית גלי כנרת, בריזת ערב נעימה, ערבוב של כחול הים ו וירוק העצים מעל. הרגשתי שמקום כזה יאה למי שהקדיש את חייו להקים בעבורנו מדינה. 

ביקור בקבר רחל המשוררת

הסיור בין מצבות האבן הפשוטות, ההקשבה לפועלם של האנשים החשובים הטמונים מתחת לאבן לא משכה את אוזני כל כך, מבטי נמשך שוב ושוב לכחול הכנרת שהייתה בשעתה הרגועה, לציפורים שחגו מעל ומידי פעם צללו לשלות דג מאכל. מעבר להודיה לאישים המפורסמים עליה סופר בטיול הכיתתי הנ"ל, כהרגלי השתעממתי משמות, מתאריכים, ממה שנקרא היסטוריה ואפילו אם היא של העם שלי. לא אהבתי לשמוע את סיפורי הפתוס של הדור ההוא, אהבתי לשמוע על הסיפורים הקטנים, אלה שכאילו הונחו בצד.  את הסיפורים שנגעו ברגישות של האנשים, באפיזודות קטנות המשקפות את היחסים הרגישים כלפי אנשים.

את הנפש הרגישה והמיוסרת מצאתי מול קברה של רחל המשוררת. כמעשה קסם נשלף ספר  שירתה ואני התמסרתי לקריאה של השיר שכתבה "ואולי". הרגשתי איך כל משפט כאילו נטמע בלב ובנשמה, תהיתי יחד אתה וסקרן אותי לדעת האם בעת מחלתה באמת חוותה את ההרגשה שאולי לא היו הדברים מעולם. שאולי מעולם היא לא השכימה עם שחר לגן לעבדו בזיעת אפה. חוויתי את השמחה בידיעה שזה חלום שהספיקה להגשים לפני שחלתה. המשכתי להתפעם מהתמונה של "ימים ארוכים ויוקדים של קציר במרומי עגלה עמוסת אלומות". בדמיוני הצלחתי לשמוע אותה נותנת קולה בשיר. בסוף הבית האחרון של השיר נשארתי גם אני עם השאלה: "הוי כנרת שלי ההיית או חלמתי חלום?"