כנרת רבת החסד

הסיפור על שני ימים מדגים את רוב חסדה של הכנרת . הסיפור מספר על שני ימים שיש בארץ ישראל. האחד מימיו מתוקים, יש בו שפע דגים, על חופיו עצים וציפורים. נהר הירדן מזרים אליו מים מתוקים מההרים. אנשים רבים מגיעים לחופו, משפחות משתכשכות במימיו, צחוק וצהלה נשמעים בקרבתו. זהו ים כנרת שלא לוקח רק לעצמו את המים המתוקים שמקבל הוא מזרים הלאה בנהר הירדן לים השני.

ים המלח

בים השני אין דגים, על חופו אין עצים וציפורים, המים שלו מלוחים. זהו ים המלח שמקבל מים מתוקים ושומרם לעצמו בלבד, הוא מקבל אך אינו נותן. מכאן ההבדל הגדול בין שני הימים. הכנרת שמקבלת ונותנת היא ים של מים חיים, ואילו ים המלח המקבל ולא נותן הוא ים המוות. 

מאז שהסיפור הזה שהוא משל סופר, מצב הכנרת הורע. האדם שרצה לעצמו מי שתייה, שאב ושאב מבלי להתחשב בטבע. השאיבה הבלתי מתחשבת בעונות השחונות הרעו את מצב גובה מי הכנרת, למרות זאת האדם המשיך והמשיך בשאיבה, גובה מפלס הכנרת ירד, הגענו לקו האדום. אך האדם שלא עצר וחשב מה יקרה אם אמשיך בשאיבה המשיך לנצל את הטבע כאילו אין מחר והוריד עוד את הקו האדום. קו חדש שלדעת חלק מהמומחים שהוא ממש סכנה. 

האדם שעצר את זרימת מי הכנרת לים המלח, האדם שראה את משאבי ים המלח והחליט גם אותם לנצל לעצמו מבלי להתחשב בטבע התנהג כאילו היד לא רושמת בחנות הפתוחה. בכך גרם להרס של ים המלח, לנסיגת קו המים, להקטנת גודל ים המלח. דבר שהוביל ולתופעת הבולענים ההרסנית באזור ים המלח, ולהרס תיירות הנופש בסביבות הים.

שני הימים הוא משל לשני סוגי האנשים שבעולם. לאלה שמקבלים ומעבירים הלאה, כמו ים כנרת, ולאלה שלוקחים ולוקחים לעצמם מבלי לתת הלאה, כמו ים המלח. האדם באנוכיותו לא שאל את עצמו שאלות ומאז שהסיפור סופר המשיך בניצול שני הימים שהפכו למשל. כאילו לא הבין את הנמשל ובכך הביא על עצמו ועל הטבע הרס וחורבן.