התמודדות עם נפילות בגיל מבוגר

חדר רחצה בטוח

שמעתי לאחרונה סיפור מעניין על אדם בשם אד. אד הגיע במקור לטיפול כירופרקטי כשהיה בן 65 בגלל כאבי גב תחתון כרוניים. הוא סבל מדרגות שונות של אי נוחות בגב במשך למעלה מעשר שנים. כשהגב שלו היה במצב רע במיוחד זה השפיע על יכולתו ללכת כרגיל. אד נהג לומר: "אני מרגיש שאני מועד. אני תמיד מרגיש שאני הולך ליפול." מאחר שהבעיה של אד נמשכה שנים רבות לקח זמן עד שהטיפול הכירופרקטי שלו עזר לו. אך בהדרגה כאביו פחתו והוא הצליח לעמוד זקוף יותר וללכת כרגיל בהליכה הולמת. לדבריו, "עכשיו כשגבי לא כואב אני יכול לעמוד ישר וללכת טוב יותר. אני מרגיש הרבה יותר יציב על הרגליים."

מה שאד הבחין בו הגיוני לחלוטין: אנשים הסובלים מכאבי גב תחתון אינם יציבים על כפות הרגליים ובעלי סבירות גבוהה יותר ליפול. נפילות שכיחות יותר בקרב קשישים. מאמר זה ידון באי נוחות גב ובאפשרות שלהם ליפול, הגורם לפציעה נוספת ואף לנזק בלתי הפיך. כלאחד מאיתנו מכיר סיפורים בסביבתו על אנשים שחוו נפילה בגיל מאוחר שהובילה לשברים שלא התאחו כראוי, ניתוחים, נזק מוחי ואף שבץ ומצב סיעודי או מוות. לכן חשוב ללמוד ולהכיר כל פתרון אפשרי שעשוי להפחית נפילות בקרב קשישים.

דו"ח שפורסם לאחרונה בכתב העת Journal of Gerontology, למדעי הביולוגיה ומדעי הרפואה, בספטמבר 2017, אישר כי קיימות הוכחות רבות לכך שגברים מבוגרים עם כאבי גב נוטים יותר ליפול. סקרים שהושלמו על ידי 5568 גברים קשישים הראו כי 67% חוו כאבי גב במהלך השנה, 25% נפלו לפחות פעם אחת, ו -11% סבלו מנפילות חוזרות. ניתוח נוסף הראה כי למשתתפים הסובלים מכאבי גב היה סיכון מוגבר ליפול ולחוות נפילות חמורות יותר ובתדירות גבוהה יותר. נתונים אלה מצביעים על כך שהפחתת כאבי גב בקרב אוכלוסיית הקשישים עשויה להפחית את הסיכון לנפילות. פרט להפחתת כאבי גב גם הליכה עם מקל הליכה או שימוש בכסא רחצה במקלחת יכולים לסייע מאוד במניעת נפילות מיותרות.

השונא והאוהב שבפנים

לפני כמה שנים הקשבתי לראיון עם שחקן תיאטרון מפורסם ששיחק בהצגה תפקיד של קצין נאצי. הוא סיפר על ההצגה ועל הקושי שלו להיכנס לדמות כל כך מלאת שנאה, כביכול מפלצתית. הוא כמעט ויתר על התפקיד עד שהמורה הרוחני שלו אמר לו שבכל אחד קיים אותו נאצי, שעליו למצוא אותו בתוכו והכל יזרום בצורה נכונה. שאסור לו בשום אופן לוותר על התפקיד וברגע שימצא את הדמות מלאת השנאה בתוכו, הוא יגלה עולם ומלואו, ולא הוסיף. אותו שחקן החליט ליישם את העצה שקיבל ותאר איך די בקלות לאחר מכן מצא את השונא שבתוכו.

עד היום אני נזכרת באותו ראיון ומגלה את אותו שונא בתוכי בכל רגע; אני רואה את עצמי מקללת בשקט ולפעמים גם בקול כאשר מישהו חותך אותי בכביש, שוכחת שאמא שלי בת 80 ומתפרצת עליה כמו נערה מתבגרת שמרוכזת רק בעצמה, חווה את רגשות הקנאה שהופכים מהר מאוד לשנאה כלפי מישהי או משהו שנראים לי יותר מוצלחים ממני, את הקלות בה אני מעבירה ביקורת ללא כל רחמים על עצמי ועל הסובבים אותי, רואה איך אני יכולה לחבק, להתאהב, להינשא, וכהרף עין לשנוא, לדחות ולהתגרש. ההפכפכות שבתוכי, קלות הדעת, ועם זאת הבינה והנשיות שגרים יחד במדור אחד, בלב אחד.

אם מישהו מרים גבה ושואל את עצמו "לזה היא קוראת שנאה או הנאצי שבתוכה?" אני עונה שכן. השנאה מתחילה בקטן ונדלקת כשלהבת כשעם שלם ודיקטטור בראשו מלבה את אש השנאה. ההיסטוריה מראה לנו שאנשי אומה שלמה התנהגו באותו אופן. האם כולם היו מפלצות לא אנושיות, או שכוח ההמונים משכנע, מסית ושוטף את המוח באופן כזה שאפילו רצח עם הוא לגיטימי ורצוי? וכן, הכול יכול לקרות גם לי, לדאבוני, למרות שהייתי מעדיפה לחשוב שאני מהמעטים שהיו מתנגדים ומסכנים את חייהם כדי לתת מחסה ליהודים נרדפים במרתף ביתם.

ואני חושבת שגם ההפך יכול להיות, אם אפשר לשכנע מיליוני אנשים לשנוא, אולי אפשר גם לשכנע אותנו לאהוב. אולי שטיפות המוח, ההסתה והשכנוע יהיו לכיוון הטוב. הרי בתוך כולנו יש גם את הצד השני החומל, הרוצה לעזור, האוהב. הרי אם נראה את מצב העולם ואיך אנטישמיות מודרנית או עתיקה גואה שוב, נבין שמצבנו לא טוב. אולי ההצלה היחידה היא לפתוח ב"מחאת האהבה" של כל האנשים בכל רחבי העולם. אני מתארת עולם שבו אנשים פועלים אחד למען השני ומנסים לעזור זה לזה, אנשים שמבינים שכולנו חיים בסירה אחת גדולה ומשותפת ושאם מישהו קודח חור, כולם טובעים. הטבע המשתולל מראה לנו כמה כדאי לפעול ביחד כדי להציל מה שעוד אפשר להציל.

כמו שאמר צ'ארלי צ'פלין בסרטו האגדי "הדיקטטור הגדול" בנאום חוצב לבבות: "אנו רוצים לחיות מאושרו של הזולת – לא מאומללותו".

איך בקשת סליחה בערב יום כיפור, תבטיח לנו שנה טובה?

כולנו גדלנו עם הידיעה שמקורה בזרם דתי יותר מחמיר או פחות, שיום כיפור הוא היום המשמעותי ביותר בשנה לחיים שלנו, כי בו נגזר גורלנו לשנה הקרובה; לידיעה הזו התקשרו מיני מצוות ומנהגים שכולם כאחד, מטרתם להביא לכך שגורלנו ייטה לכיוון הטוב. בנוסף לתפילות השייכות לאותו יום, מדובר על מצוות ומנהגים הקשורים לימים נוספים בשנה כמו ט' באב, ועוד. מצווה אחת, אופיינית ליום זה בלבד – בקשת סליחה של כל יהודי מזולתו, היינו סליחות.
המצווה הזו מסתמכת על הכתוב במשנה במסכת יומא, "עברות שבין אדם למקום יום הכיפורים מכפר. עברות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר, עד שירצה את חברו". השאלה, מה טיבעה ומהותה של אותה בקשת סליחה? ואם להיות קונקרטים יותר, כיצד בקשת הסליחה "עושה את העבודה"? האם מטרתה להקל על סיבלו של זה שנפגע? או,
האם בקשת הסליחה אכן מכפרת לאדם הפוגע בזולתו – על העוול שעשה? האם הפגיעה נמחקת על ידי בקשת סליחה?
אם כך הם פני הדברים, יוצא שכל אחד יכול לפגוע כל הזמן וללא הבחנה בכל הסובבים אותו, כל עוד הוא מבקש מהם סליחה בערב יום כיפור? ונכון לעידן הדיגיטלי דהיום, מספיק אולי שיבקש את סליחתם בוואטסאפ, ובכך יקיים את מצוות בקשת הסליחה מכל מי שפגע בו במשך השנה? לי זה נשמע קצת ילדותי, אפילו די הזוי. במיוחד מאחר והפגיעה בשני לא ממש מתפוגגת כאשר אני חושבת רק על עצמי בבקשת הסליחה.
ניסיתי להבין מתוך קריאה במקורות היהודים מה המטרה והמשמעות של בקשת הסליחה, לשם מה נוצרה המצווה הזאת, ומה הכוונה שמסתתרת מאחוריה. להפתעתי, גיליתי שיש בבקשת סליחה הרבה מעבר לצורך "לנקות" את את עצמי; מדובר כאן על חרטה פנימית על כך שחשבתי רק על עצמי בקשר שלי עם הזולת, התעלמתי ממנו ומצרכיו, וכמו שאומרים – לא ראיתי אותו ממטר. ראיתי רק את צרכיי ורצונותי שלי, ולא היססתי למלא אותם גם כאשר
פגעתי בכך בזולתי.

בית הקברות שלחוף כנרת

בביקורי בבית הקברות שלחוף כנרת התרגשתי במיוחד ליד קברה של רחל המשוררת. הייתי עדיין נערה הטועמת את מגוון הז'אנרים הספרותיים. לבית הקברות של קבוצת כנרת ושל המושבה כנרת הגעתי בטיול כיתתי. בית הקברות השוכן לחוף הכנרת, היה בית קברות לא שגרתי, כאילו מישהו צייר את המקום היפה ביותר עלי אדמות כדי להשכין בו לעד את מתיו. נוף פסטורלי, המיית גלי כנרת, בריזת ערב נעימה, ערבוב של כחול הים ו וירוק העצים מעל. הרגשתי שמקום כזה יאה למי שהקדיש את חייו להקים בעבורנו מדינה. 

ביקור בקבר רחל המשוררת

הסיור בין מצבות האבן הפשוטות, ההקשבה לפועלם של האנשים החשובים הטמונים מתחת לאבן לא משכה את אוזני כל כך, מבטי נמשך שוב ושוב לכחול הכנרת שהייתה בשעתה הרגועה, לציפורים שחגו מעל ומידי פעם צללו לשלות דג מאכל. מעבר להודיה לאישים המפורסמים עליה סופר בטיול הכיתתי הנ"ל, כהרגלי השתעממתי משמות, מתאריכים, ממה שנקרא היסטוריה ואפילו אם היא של העם שלי. לא אהבתי לשמוע את סיפורי הפתוס של הדור ההוא, אהבתי לשמוע על הסיפורים הקטנים, אלה שכאילו הונחו בצד.  את הסיפורים שנגעו ברגישות של האנשים, באפיזודות קטנות המשקפות את היחסים הרגישים כלפי אנשים.

את הנפש הרגישה והמיוסרת מצאתי מול קברה של רחל המשוררת. כמעשה קסם נשלף ספר  שירתה ואני התמסרתי לקריאה של השיר שכתבה "ואולי". הרגשתי איך כל משפט כאילו נטמע בלב ובנשמה, תהיתי יחד אתה וסקרן אותי לדעת האם בעת מחלתה באמת חוותה את ההרגשה שאולי לא היו הדברים מעולם. שאולי מעולם היא לא השכימה עם שחר לגן לעבדו בזיעת אפה. חוויתי את השמחה בידיעה שזה חלום שהספיקה להגשים לפני שחלתה. המשכתי להתפעם מהתמונה של "ימים ארוכים ויוקדים של קציר במרומי עגלה עמוסת אלומות". בדמיוני הצלחתי לשמוע אותה נותנת קולה בשיר. בסוף הבית האחרון של השיר נשארתי גם אני עם השאלה: "הוי כנרת שלי ההיית או חלמתי חלום?" 

אפקט הפרפר

אפקט הפרפר זהו מונח הקשור לתורת הכאוס. טבע אותו אדוארד נורטון לורנץ, מטאורולוג ומתמטיקאי אמריקאי, מחלוצי תורת הכאוס. בעקרון מה שהביטוי הזה אומר הוא ששינויים קטנים בתחילת המערכת עלולים לגרום לשינויים גדולים בסופה או כמו שלורנץ אמר זאת יפה: "האם נפנוף כנפי פרפר בברזיל עשוי לגרום לטורנדו בטקסס?"

האם נפנוף כנפי פרפר בברזיל עשוי לגרום לטורנדו בטקסס?

כפי שאנחנו יודעים, כדור הארץ הפך בעשורים האחרונים לכפר גלובאלי קטן. הכל מקושר, הכל מחובר. ניתן להגיע לכל מקום בטווח של שעות, לתקשר אחד עם השני בטווח של שניות. הכל בהישג יד או קליק בעכבר. מצד אחד זהו יתרון מאוד גדול. החיבור הזה הפך אותנו למערכת אחת – אורגניזם ענק חי ובועט. מצד שני, כמו שלכל מטבע יש שני צדדים, גם כאן ישנם כמה באגים במערכת. המשמעות של העניין הוא שאירועים קטנים שקורים בצד השני של העולם יכולים לגרום לאסונות גדולים בצד השני. 

מחקר חדש שפורסם ב-NATURE מראה כי איכרים בהודו החלו לאמץ שיטות השקיה יעילות מה שגורם להפחתה בכמות המים המתאדים מהשדות. עקב כך, מתארכת תקופת הבצורת באזור מזרח אפריקה. מה שאומר שככל שהחקלאים בהודו עוברים לחקלאות יעילה יותר כך סובלים הרועים והחקלאים באפריקה.

אבל למה ללכת רחוק עד אפריקה? אפשר בהחלט לשכתב את המשפט של לורנץ שיתאים לימינו אנו – האם נפנוף כנפי העטלף בסין יגרום למגיפה קטלנית בכל העולם? אז זהו, שכן. אומנם לא הוכיחו שuוירוס הקורונה אכן הגיע מעטלף אבל אנחנו בהחלט יודעים שהוא פרץ בסין, מקום מרוחק מאוד מאיתנו, ועדיין ההשפעה שלו עלינו (ועל שאר העולם) הייתה הרת אסון. 

מה שמחזיר אותי שוב למערכת הענקית הזו שנקראת "אנושות". אנחנו כולנו קשורים זה לזה. כמו הרבה תאים בגוף אחד. בין אם נרצה בכך או לא. כל מעשה שלנו משפיע על האחר. וכמו שכל האברים בגוף פועלים ביחד, בהרמוניה, בסינרגיה מושלמת, כל אחד ותפקידו הוא למען המכונה המופלאה הזו שנקראת גוף האדם כך גם האנושות צריכה להתנהג. הרי לא יעלה על הדעת שרגל שמאל תחליט שהיא יותר חשובה מרגל ימין, או שאוזן אחת תצא למלחמה עם האוזן בחצי הראש השני. יש מחלות שבהן הגוף תוקף את עצמו וכולנו יודעים איך זה נגמר. אין איבר יותר חשוב מהשני. כולם שווים, כולם חשובים. ביום שנעריך את כל אברי הבריאה הגוף שלנו יפסיק לחלות.

כנרת רבת החסד

הסיפור על שני ימים מדגים את רוב חסדה של הכנרת . הסיפור מספר על שני ימים שיש בארץ ישראל. האחד מימיו מתוקים, יש בו שפע דגים, על חופיו עצים וציפורים. נהר הירדן מזרים אליו מים מתוקים מההרים. אנשים רבים מגיעים לחופו, משפחות משתכשכות במימיו, צחוק וצהלה נשמעים בקרבתו. זהו ים כנרת שלא לוקח רק לעצמו את המים המתוקים שמקבל הוא מזרים הלאה בנהר הירדן לים השני.

ים המלח

בים השני אין דגים, על חופו אין עצים וציפורים, המים שלו מלוחים. זהו ים המלח שמקבל מים מתוקים ושומרם לעצמו בלבד, הוא מקבל אך אינו נותן. מכאן ההבדל הגדול בין שני הימים. הכנרת שמקבלת ונותנת היא ים של מים חיים, ואילו ים המלח המקבל ולא נותן הוא ים המוות. 

מאז שהסיפור הזה שהוא משל סופר, מצב הכנרת הורע. האדם שרצה לעצמו מי שתייה, שאב ושאב מבלי להתחשב בטבע. השאיבה הבלתי מתחשבת בעונות השחונות הרעו את מצב גובה מי הכנרת, למרות זאת האדם המשיך והמשיך בשאיבה, גובה מפלס הכנרת ירד, הגענו לקו האדום. אך האדם שלא עצר וחשב מה יקרה אם אמשיך בשאיבה המשיך לנצל את הטבע כאילו אין מחר והוריד עוד את הקו האדום. קו חדש שלדעת חלק מהמומחים שהוא ממש סכנה. 

האדם שעצר את זרימת מי הכנרת לים המלח, האדם שראה את משאבי ים המלח והחליט גם אותם לנצל לעצמו מבלי להתחשב בטבע התנהג כאילו היד לא רושמת בחנות הפתוחה. בכך גרם להרס של ים המלח, לנסיגת קו המים, להקטנת גודל ים המלח. דבר שהוביל ולתופעת הבולענים ההרסנית באזור ים המלח, ולהרס תיירות הנופש בסביבות הים.

שני הימים הוא משל לשני סוגי האנשים שבעולם. לאלה שמקבלים ומעבירים הלאה, כמו ים כנרת, ולאלה שלוקחים ולוקחים לעצמם מבלי לתת הלאה, כמו ים המלח. האדם באנוכיותו לא שאל את עצמו שאלות ומאז שהסיפור סופר המשיך בניצול שני הימים שהפכו למשל. כאילו לא הבין את הנמשל ובכך הביא על עצמו ועל הטבע הרס וחורבן. 

לפעמים השטן בא בתור איש שלום

"לפעמים השטן בא בתור איש שלום" / בוב דילן.

הבוקר, בעודי שוכבת במיטתי, מנסה להתחמק מהתגלמותה של העצלות, נזכרתי שחלמתי על אבא שלי שכבר בשש בבוקר היה עומד מאחורי דלתי מחכך בגרונו כדי "לרמוז" לי שהיום עלי לקום לצאת ממיטתי וללכת לבית הספר.

איש חינוך מדופלם אשר גם היה בילדותו מרדן לא קטן. בכל אופן, משפט המפתח שלו היה, כשהייתי מסרבת לקום מהמיטה, "תירוצים במשטרה".

הבוקר לקחתי את "המכשיר" וקראתי את שלל המאמרים שכתבתם והתרגשתי מאד. אחר כך בכל זאת נכנסתי לסדנת הבוקר המשותפת "בהשתק" כי היה טיפל'ה מאוחר ומיד כן הצטרפתי וכשהקשבתי לחברותיי, הגיעו אלי שני משפטים "קנאת סופרים תרבה חכמה" ו-"מכל מלמדי השכלתי" כן וכן באמת "חיים ומוות ביד הלשון".

לפעמים השטן בא בתור איש שלום, תמיד ראיתי את זה ככה, הוא כדרכו מתחפש כי הוא תמיד זומם ומחפש דרכים על מנת להכשילנו (יצר הרע) ואילו היום פתאום אמרתי שאולי אפשר לראות את זה אחרת כי הכל תלוי בתפיסת המציאות שלנו, לכן אפשר להחליט שהשטן הוא בעצם איש השלום שבא לעזרתנו ורוצה  בסך הכל לתקן אותנו.

השינו שחל בי (לא מכריחה אבל ממליצה, מקסימום תנסו) אני מתכוונת לוירוס הקורונה, ולמזלי אני לא היחידה שרואה שבא אלינו  כאיש שלום, על מנת לחבר אותנו, ללמד אותנו תפל מעיקר, לא מתווכחת, רק מנסה פה לטפטף טיפה ולהוסיף אותה לים הכינרת.

אני אמנם גרה בגליל המערבי אבל בעצם לבי במזרח וכדי להגיע לכינרת הנכספת עלי להפוך על ידי חיבור ואהבה את מי ים התיכון המלוחים למי הזהב הצלולים והמתוקים של הכינרת.